הגדרה: סמכות הורית, היא יחסי גומלין אי שוויוניים בין שני אנשים לפחות, כאשר האחד נותן הוראה והשני מתרגם את ההוראה לעשייה. ז"א כדי שתתקיים סמכות הורית, לא מספיקה המילה שנאמרת, נדרש גם שמי שאומר את המילה ייתפס ע"י האחר כבעל סמכות עבורו.
ריבוי התיאוריות המוצעות כיום להורים יוצר בלבול גדול. יש הורים שקוראים המון, מתייעצים, שומעים הרצאות ולא יודעים במה לבחור. מתנדנדים בין התנהגות נוקשה, סמכותית מאוד ומציבת גבולות למשהו רך וותרני. יום אחד ככה ויום אחד ככה – אין עקביות. ויש הורים ש"זורמים עם הילד"… הם לא מציבים גבולות ברורים ולא אומרים כלום, רק צוברים וצוברים, עד שיום אחד ההורה כבר מרגיש חנוק ופשוט מתפוצץ על הילד, שלא מבין מה קורה פה בכלל?! הורה מתנדנד לא יכול להיתפס כסמכותי בעיני הילד.
כדי לבנות סמכות הורית חייבים להתקיים שני דברים: שלהורה תהיה אסטרטגיה חינוכית – שיהיה לו חזון, וחוקים וגבולות עקביים בהתאם לחזון שלו. שההורה לא יתנהל מהיום למחר, אלא יחזיק רעיון ארוך טווח. כל אירוע נבדק ביחס לאסטרטגיה ולחזון והתגובה בהתאם. במקום הורות שרק מכבה שריפות ומגיבה לכאן ועכשיו, הסתכלות לטווח הרחוק. אסטרטגיה חינוכית מאפשרת להורה המבולבל מעודף תיאוריות, לבחור כיוון חשיבה אחד שמאפשר רצף ויציבות. שלא נשנה את דעתנו כל רגע. האסטרטגיה תביא אותנו להשגת החזון.
דוגמא אישית – הורות זה תפקיד. הורה צריך להבין מה נדרש ממנו כדי שתהיה הלימה בין הערכים שהוא רוצה ללמד את הילד לבין מה שההורה מגלם באישיותו ובהתנהגותו היומיומית. אתה לא יכול לדרוש מהילד משהו שאתה בעצמך לא עושה.
עקביות ונחישות חשובים ביותר בתהליך החינוכי. אחרי שקיבלנו החלטה שאנחנו שלמים איתה ובטוחים בה, יש לנו את הדרך ואנחנו הולכים איתה עד הסוף. אם הורה צריך להגיד לילד "1000 פעם" זה אומר שלהורה לא הייתה למידה… הילד מתמיד באסטרטגיה שלו ומצליח יפה להשיג את מטרתו. מי שלא מצליח להשיג את המטרה זה ההורה. כדי שילד יבין צריך להגיד רק פעם אחת! העקביות מאפשרת להורה ללכת בכיוון אחד, בביטחון וביציבות, ומאפשרת לילד להסיק את המסקנות הנכונות ולעשות הכללה על מצבים אחרים, כי הדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב בצורה עקבית.
אמינות – הורה חייב לקיים תמיד את מה שהוא אומר שהוא יעשה. הדעה הרווחת היא שחוקים וגבולות מציבים לילדים. בפועל – הגבולות מוצבים בפני ההורים ומוצגים לילדים. כשאני קובע גבול, בראש ובראשונה אני צריך לוודא עם עצמי שאני מסוגל לעמוד בו, ליישם ולאכוף אותו. אם אני מציג לילד גבול ולא עומד בו (אומר לו שאם הוא ימשיך בהתנהגות X אני אעשה Y ולא עושה את מה שאמרתי) אני מאבד את האמינות שלי בעיני הילד.
אמון – הראייה של ההורה צריכה להיות בעד הצרכים ההתפתחותיים של הילד. ההורה חייב להבין שקושי הוא בסיס לצמיחה וללמידה. להיות אמפאתי לתסכול ולהתמודדות של הילד, ועדיין לתת לו לחוות ולהתמודד, כדי שיצמח אישיותית. אז אנחנו מדברים כאן על שני סוגים של אמון: אמון ברעיון ובדרך שלי – שהאתגרים שאני מציב לילד בשלבי ההתפתחות השונים מתאימים לגילו של הילד, ואמון בילד כאדם – אמון בילד שיש לו א הכלים והיכולת להתמודד עם האתגרים הללו.
ההבדל בין כלל לגבול – איך מציבים גבולות?
נמאס לכם להיות האיש הרע? תנו לתוצאות הטבעיות לעשות את העבודה בשבילכם
