פעמים רבות אנחנו מוצאים עצמנו נגררים למאבקי כוחות ושליטה עם הילדים. מה קורה שם, שכל כך מקפיץ אותנו? למה אנחנו נדלקים כל כך מהר ועל מה, לעזאזל, אנחנו כל כך כועסים?
מה שמקפיץ אותנו הוא האיום, או הפגיעה, שאנחנו חווים בתחושת הערך ההורית. כאשר הילדים לא מקשיבים לנו, אנחנו מפרשים את זה כזלזול, חוסר כבוד "הם לא סופרים אותי"… ואז אולי אנחנו אומרים לעצמנו כל מיני דברים, כמו "אני לא מספיק סמכותי, אני הורה לא מספיק טוב… נכשלתי בחינוך הילדים"…
וכאן מגיעה הבשורה המשמחת – הכעס מושפע מאוד מהדיבור הפנימי הזה שלנו, ומהפרשנויות הסובייקטיביות שאנחנו נותנים לאירועים. רובנו נוטים לחשוב כי התנהגות ואמירות של אנשים אחרים משפיעים על רגשותינו, אך זו חשיבה מוטעית מיסודה. רגשותינו הם תוצאה ישירה של המשמעות שהענקנו לאותו אירוע. מה שמעורר אצלנו את התגובה של הכעס, הוא לא מה שאחרים אמרו או עשו, אלא הרגש, שהתעורר בנו בעקבות המשמעות שנתנו לדברים. והרגש שהתעורר בנו, בעקבות הפרשנות הזאת, הוא כאב הפגיעה והעלבון. והרי הרבה יותר קל לבטא כעס מאשר פגיעות.
הכעס משרת את הכועס
אז אנחנו כועסים, כי אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו רוצים. אנחנו כועסים, כי יש פער בין מה שקורה, לבין מה שלפי דעתנו הצודקת היה צריך לקרות. אנחנו מסיקים בטעות שהעולם צריך להתאים את עצמו אלינו, וכשזה לא קורה, הכעס נותן לנו לגיטימציה להתנהג באופן כוחני ולדרוש מהילדים באופן ישיר, או עקיף (על ידי מניפולציות של ביקורת, הפחדות, איומים ועונשים, האשמה וסחיטה רגשית) לשנות את התנהגותם, מבלי שתהיה הדדיות.
במילים אחרות, ביטוי הכעס שלנו הוא הדרך שלנו לגרום לשינוי אצל האחר, ולנסות לשנות את הסיטואציה המתסכלת. הבעיה, שפעמים רבות הכעס אינו ממלא את ייעודו ורק יוצר תסכול וכעסים נוספים. אז נכון, שהכעס מאפשר לנו גם לשחרר קיטור… העניין הוא, שאין בכך רווח ממשי, כיוון שלאחר זמן קצר מתעוררים רגשות האשם, החרטה, העצב ואי הנעימות.
כעס מביא כעס – דוגמא אישית
תוקפנות היא כלי הישרדותי בסיסי של האדם, כאשר כעס הוא אחד הביטויים הלא מעודנים שלה. הוא קיים בכולנו, אבל מתבטא בצורות שונות, בהתאם להיסטוריה הפרטית של כל אדם ואדם.
יש אנשים המבטאים את כעסם באיבוד שליטה, צעקות ואלימות מילולית ו/או פיסית. אנשים כאלה נוטים גם להוציא דברים מהקשרם ולאבד פרופורציות. יש גברים ונשים המסוגלים לצעוק על בני זוגם ולגדף אותם בלשון שמעולם לא היו מעזים לנקוט בנוכחות חברים או עמיתים לעבודה. יש אנשים שמתעצבנים בכלל על הדברים שקרו להם במהלך היום, אבל מפנים את הכעס כלפי האנשים הקרובים להם ביותר. למה? פשוט כי הם שם, וכי הם לכאורה, מוכנים לקבל את זה. אין ספק שקל יותר לשאוג על האישה / הבעל או על הילדים מאשר על הבוס בעבודה… אלה האנשים שנחמדים לכל העולם, אבל בבית, הם מרשים לעצמם להתפרק ולהגיב לתסכול בהתקפי זעם, כי הם למדו שבבית מותר להם, והם כבר יכולים להוריד את הרגל מהבלם. ואז מספיק שיהיה טריגר קטן, זה יכול להיות משהו שהילד עשה (או לא עשה) – משהו שביום אחר, סביר להניח שהיה מתקבל או שהיו מעלימים עין, איזה משפט לא במקום מבן/בת הזוג וכבר העניינים יוצאים משליטה.
ויש אנשים שאצלם הכעס הפך להיות הדרך שבה הם משיגים מטרות. אנשים שלמדו שהכעס שלהם גורם לכך שאנשים עושים את מה שהם רוצים, מתוך פחד.
עכשיו, קחו בחשבון, שמה שהילד רואה, זה מה שהילד עושה, כי הדוגמא האישית חזקה הרבה יותר מהמילים. העניין הוא, שאם אנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו לנהל את הכעסים שלהם בצורה מסתגלת ומועילה, כך שאף אחד לא ייפגע, לא הם ולא הסובבים אותם, השינוי חייב להתחיל אצלנו. קודם כל אנחנו צריכים ללמוד איך לנהל את רגשותינו, להפסיק להיפגע מהילד, לנהוג ביתר איפוק, ולהגיב על הדברים בצורה עניינית ובוגרת. והכי חשוב – איך להפסיק להילחם ולהיות צודקים. אם לא למענכם, אז למען היחסים שלכם.
צעקות עדיפות על התעלמות
התעלמות ממי שאנחנו כועסים עליו היא שיטה הרסנית מאוד. קשה מאוד לחיות לצד מישהו שבמשך ימים שלמים מתייחס אלינו כאילו אנחנו אוויר. כל שכן כשמדובר בילדים – שהתעלמות ההורים מקיומם דומה למניעת החמצן מהם. כשאנחנו מתעלמים מהילד, זה מעורר בו פחד וחרדה. וכמובן שאם הוא רוצה שנחזור לאהוב אותו, אז נטל ההתפייסות על כתפיו. ואם לרגע חשבתם שכשאתם מבטאים את הכעס שיש בכם בשתיקות ארוכות או בהתעלמות, אתם מפסיקים להיאבק – טעות בידכם. תגובה אגרסיבית-פאסיבית כמו התעלמות, היא תגובה מהסוג הגרוע ביותר. בחוויה של הילד, ההתעלמות שלכם היא בריונות לשמה.
בבתים שאין לגיטימציה לבטא כעס, שבכל פעם שהילדים כועסים אנחנו משתיקים אותם, אומרים להם שאין להם זכות לכעוס, שהם כפויי טובה, מלמדים אותם שהם לא יכולים להיות צודקים – ברגע שנוצר תסכול, הילדים לומדים לשתוק ומתכנסים בתוך עצמם, עד שבסוף זה מתפוצץ ובגדול.
רוצים כבוד? תנו כבוד
פעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו פועלים בצורה הגורמת לנו, בחוויה שלנו, להיות צודקים לתפארת, אך בפועל אנחנו מפסידים את היחסים.
אם נשאל הורים, כולם יגידו לנו שהם רוצים שילדיהם יקשיבו להם, יכבדו אותם, יתחשבו בהם, ישתפו פעולה. השאלה היא האם הם מקשיבים לילדים שלהם, מכבדים אותם ומתחשבים בהם? האם הם קובעים דברים על דעת עצמם ומנחיתים הנחתות, או שהם משתפים את הילדים בהחלטות שקשורות בהם? האם הם מתאמים איתם ציפיות ומתחשבים גם ברצונותיהם? האם יש גבולות שנקבעים באמצעות משא ומתן והסכמים? האם הם מדברים עם הילדים בגובה העיניים, או מחלקים להם פקודות והוראות מלמעלה? האם הם מתייעצים איתם? מבקשים מהם עזרה? מאפשרים להם לבחור את הבחירות שלהם וגם לשאת בתוצאות?
בקיצור, עלינו להבין, כי הדרך היחידה לקבל יחס אחר מהילדים, היא לתת להם יחס אחר. וכמו בכביש, גם ביחסים, אל תהיה צודק. היה חכם!
ההבדל בין כלל לגבול – איך מציבים גבולות?
נמאס לכם להיות האיש הרע? תנו לתוצאות הטבעיות לעשות את העבודה בשבילכם
