המעבר מהגן לביה"ס הוא אחד המעברים המשמעותיים ביותר בחיי הילד והוריו. למעשה, אנחנו נכנסים כאן לעולם חדש, שבו פתאום סף הציפיות מהילד עולה בצורה משמעותית. פתאום הילד הקטן שלנו, שעד אתמול, כל זמנו החופשי הוקדש רק למשחק ושעשוע והיה כמעט נטול חובות ומחויבויות, נדרש להגיע לביה"ס בזמן, לזכור להביא ציוד, לשבת בשקט ולהקשיב במשך שעה וחצי רצוף בלי לקום בשיעור הראשון, ואח"כ 45 דקות ברציפות בכל שיעור. להתאפק עם השירותים עד להפסקה, להספיק לאכול בפרק זמן מאוד קצר, לחלק בצורה נכונה את הזמן בהפסקות כך שיספיק גם לאכול, גם לבקר בשירותים וגם לשחק… להיכנס לכיתה בשעת הצלצול, להכין שיעורי בית, למצוא מחדש את מקומו החברתי… לא פשוט.
אז מה אתם יכולים לעשות כדי להקל עליו את המעבר?
ראשית, עשו הפרדה ברורה בין זיכרונותיכם האישיים מימי ביה"ס ומחוויותיכם עם האחים הבוגרים. ובבקשה מכם, הנמיכו ציפיות ואל תשוו אותו לאחיו הגדולים. כל ילד עומד בפני עצמו. לא כולם צריכים ויכולים להיות מלך הכיתה, ולא כולם צריכים ויכולים להיות תלמידים מצטיינים. ואם הוא לא הכי מקובל, או בין התלמידים הכי טובים בכיתה, היו מוכנים ופנויים להגיש לו את העזרה הנחוצה כדי להתגבר על הקושי, ושדרו לילד שאין שופטים אותו עפ"י הישגיו הלימודיים. הוא הילד שלכם ואתם אוהבים ומעריכים אותו ללא קשר להצלחותיו הלימודיות, או קשייו הלימודיים. זכרו כי ציונים טובים בביה"ס אינם מדד להצלחה בחיים! לחץ וציפיות מוגזמות עלולות לגרום למתח וחרדה ואף לפתח שאיפה לשלמות, אשר עלולה להכשיל את הילד ולגרום לתוצאה הפוכה מזו שציפיתם לה – נסיגה לימודית.
אל תפחידו את הילדים לפני כניסתם לכיתה א' – משפטים כמו "איך תצליח לסיים לאכול בהפסקה, אם עכשיו לוקח לך שעה לסיים את האוכל?" או "איך תסתדר בביה"ס אם אתה בוכה מכל דבר / לא מקשיב למה שמבקשים / לא מדבר… מה אתה חושב שלמורה יש זמן בשבילך? יש לה עוד 34 ילדים בכיתה!" ילד הנכנס מפוחד לכיתה א`, הנו ילד חרד ולא פנוי ללמידה ולפיתוח קשרים חברתיים.
ההכנה לכתה א` צריכה להיות מאוזנת ומרגיעה וכדאי שתכלול את התחומים הבאים:
בשלות פיזיולוגית: חיזוק חגורת הכתפיים, מוטוריקה עדינה – כתיבה, גזירה, אוצר מילים – דברו עם ילדכם כמה שיותר, הקריאו הרבה סיפורים.
אינטליגנציה חברתית: כיצד יוצרים קשר עם ילדים אחרים, איך מתחזקים את הקשר הזה. איך לקבל חוקים חברתיים.
אינטליגנציה רגשית: כיצד להכיל רגשות ולהתמודד עם תסכולים, דיבור פנימי, אמפתיה. איך לטפח ערוצי ביטוי עצמי שימנעו את הצורך באלימות, הנובעת מתוך תסכול וחוסר יכולת להכיל ולהתבטא. חזקו את הביטחון העצמי של הילד ואמנו אותו בדחיית סיפוקים.
אינטליגנציה שיטתית: כיצד ניגשים בצורה שיטתית למטרה ומשימה. איך יוצרים תהליך (היסודות ליכולת להתמודד עם תרגיל חשבון, או עם טקסט) ופיתוח סקרנות טבעית ללמידה.
סמכו על ילדכם ואפשרו לו לקחת אחריות על הכנת השיעורים, סידור הילקוט והעמידה בלוח הזמנים. שימו לב, לסמוך על הילד, אין פירושו הסרת אחריות הורית ממעקב וערנות. אולם זכרו, אתם נמצאים שם לתמיכה, הכוונה ועזרה לפי הצורך, לא על מנת לעשות את העבודה במקומו!
ארגנו פינה שקטה ונוחה בה הילד יוכל לשבת ולהכין שיעוריו ללא הפרעות והסחות דעת. (לא במטבח ולא מול הטלוויזיה…).
אל תשאלו את הילד ביום הראשון ללימודים אם יש לו שיעורים… מעצם העובדה שאתם דואגים לתזכר את זה, מבלי משים אתם לוקחים את האחריות על שיעורי הבית של הילד. ואם אתם ממש חייבים ולא יכולים להתאפק, עדיף שתגידו "בובי, בוא תראה לי את הספרים, ספר לי מה למדתם היום? היה מעניין? אוי, מה זה פה העיגול מסביב למספר?" סביר להניח שהילד יגיד "זה שיעורי בית" ואז תוכלו להגיד "אוי, איזה יופי שנזכרת! שב מהר לעשות ואח"כ נרד לגינה…". הרעיון הוא כן להתעניין, אבל לא לחקור, לבקר ולבדוק. הניחו לתוצאות הטבעיות לעשות את העבודה בשבילכם. לא יקרה שום דבר אם הילד יגיע כמה פעמים לכיתה א' בלי שיעורי בית. במקרה הכי גרוע המורה תעיר לו באדיבות, שזה לא מקובל ולביה"ס צריך להגיע עם שיעורי בית.
כמו כן, אפשר לנסות לרתום את המורה המחנכת לעזרתכם, בלימוד והקניית הרגלי למידה נכונים, ולבקש ממנה שתקפיד לבדוק שיעורים בכיתה, ואולי תסכים רק בחודש הראשון להישאר בהפסקה בכיתה, עם כל הילדים ששכחו לעשות שיעורים בבית, שיישבו להכין אותם על חשבון ההפסקה שלהם. זה לא צריך להיות מוצג לילדים כעונש, ולא צריכה להיות שם טיפה של כעס, אלא תגובה עניינית והגיונית לדבר. המסר הוא שהילדים צריכים ללמוד, שזו האחריות שלהם ושלהבא כדאי להם לזכור, כדי שלא תתבזבז להם ההפסקה.
טעות נפוצה שהורים עושים היא לדחות את סידור המערכת לשעות הערב. ברגע האחרון לפני השינה אנחנו נזכרים, כשהילד כבר עייף מכל היום, וגם אנחנו עייפים ורק רוצים לסגור את היום, ואז – כדי שזה לא ימרח אנחנו "מתקתקים עניינים" ומסדרים את המערכת עבורו. לפעמים הילד אפילו לא מודע לכך שאתם עושים זאת. ואז אנחנו, ההורים, מקבלים הערה במחברת הקשר "נא לשלוח חוברת…". בפעם הראשונה שבני חזר עם הערה מסוג זה ביומן, עניתי למורה באדיבות, שהדבר היחיד שאני "שולחת" לביה"ס זה את הילד שלי. כל השאר הוא תחת אחריותו הבלעדית של התלמיד, ואם יש לה הערות כלשהן, שתפנה אותן אליו בבקשה. אני יכולה ללמד אותו איך מסדרים ילקוט, אני יכולה ללוות אותו בתהליך, ולהנחות אותו שתמיד יבדוק בסוף שהכניס לתיק כל מה שצריך, אבל בסופו של דבר מי שמסדר את התיק זה הילד, ואם הוא שכח את הספר בבית הוא זה שצריך לשאת בתוצאות.
בזמני, היתה מערכת שעות שבועית קבועה, שהיינו תולים על הספרייה מעל שולחן הכתיבה שלנו. היום, המחנכת שולחת את המערכת המשתנה בכל שבוע, ישירות למייל של ההורים. בימיי כששכחנו את הספר בבית, נתבקשנו לשבת ליד חבר, לקרוא ביחד איתו ולענות על השאלות במחברת. היום, מי ששכח ספר בבית, במקום שהמורה תבקש ממנו להשלים את החומר, אם לא בכיתה, אז לפחות בבית ולהראות לה את זה בשיעור הבא, ההורים הם שננזפים על כך והילד מקבל פרס – שיעור חופשי. היום ההורים מסדרים את התיק, רבים עם הילד על שיעורי הבית ובסוף גם מכינים את השיעורים בעצמם…
הורים יקרים, אני מפצירה בכם, החזירו את האחריות על הלימודים לתלמיד! הדפיסו את המערכת השבועית על דף ותלו אותה ליד ספרי הלימוד שלו. הרגילו את ילדכם כבר מהיום הראשון ללימודים, ששיעורי הבית וסידור התיק ליום המחרת הם באחריותו הבלעדית. כמובן שאתם נמצאים שם כדי להדריך, ללוות ולעזור, במיוחד בהתחלה, אבל הוא צריך לזכור לעשות זאת ולבקש את עזרתכם. הזמן לסידור המערכת הוא מיד כשמסיימים להכין את שיעורי הבית, או כשמגיעים הביתה (למי שמכין את השיעורים בצהרון, או ביום שלא היו שיעורים). ויש סדר עדיפויות – קודם מכינים מה שצריך למחר, ורק אז אפשר ללכת לשחק, לראות טלוויזיה, ללכת לחוג, ולהיפגש עם חברים בראש שקט…
עם כניסתכם למערכת החינוך, יתכן ותמצאו שיש פער גדול בין תפיסותיכם החינוכיות לבין אלה של המורים. יחד עם זאת, אנא מכם שקלו מילים ליד ילדכם והיזהרו מפגיעה בסמכות המורים. זכרו כי המורה היא דמות משמעותית עבור ילדכם. הימנעו מקונפליקטים מיותרים, סמויים או גלויים, "על גבם" של הילדים, ואל תיכנסו לתחרות עם צוות ביה"ס. נסו לעבוד בשיתוף פעולה עם ביה"ס. שתפו את צוות המורים בקשיים רלוונטיים, באם ידועות לכם בעיות העלולות להקשות על הסתגלותו של הילד לביה"ס, או על מילוי חובותיו. פעלו ביחד למען מטרה משותפת. אין ספק כי הגורם החשוב ביותר בהסתגלות הילד למסגרת ביה"ס היא העמדה הפנימית החיובית של הוריו כלפי מוסד זה.
דעו כי יחס מגונן מדי מחליש את ילדכם – וותרו על הפנטזיה של שליטה ושלמות וסמכו על ילדכם שהוא מסוגל, הוא עוד עשוי להפתיע אתכם. שמחו בהצלחותיו, אבל עודדו וחזקו אותו דווקא במקומות בהם הוא מתקשה. דווקא כשהוא מתוסכל, זה הרגע להדגיש את הדרך, את המאמץ, ההשקעה ללא קשר לתוצאה, ולהזכיר לו את כל המקומות בהם התמיד ולא וויתר על אף הקושי, והתמודד בהצלחה.
ודבר אחרון, לפני שנפרדים, אני רוצה להסב את תשומת לבכם לעוד נקודה אחת חשובה, שמשום מה, כולנו נוטים לשכוח… במיוחד ברגע הזה, של המעבר מגן חובה לכיתה א'. הילד שלנו הוא לא כרטיס הביקור שלנו! אם הוא מצליח או מתקשה בלימודים, אם יש לו רק חבר אחד או שניים, או שהוא מרכז העניינים וכל הילדים בכיתה מחזרים אחריו, זה מי שהוא וזה לא אומר דבר וחצי דבר על ההורות שלכם.
