מה עונים כשהילד שלנו תופס אותנו לא מוכנים ושואל "אמא, גם את תמותי?" האם להיות כנים ולהסתכן בכך שהילד יפתח פחדים? האם להתחמק מתשובה חד משמעית? ואולי פשוט לשקר ולהבטיח שאנחנו לא נמות לעולם? – איך להגיב לשאלות, בצורה שתעניק לילדינו בטחון בנו ותאפשר בנייה בריאה וריאלית של תפיסת המוות בחייהם כילדים וכבוגרים.
בסביבות גיל 4-5 (ולעיתים גם לפני), מתחילים מרבית הילדים להתעניין ולשאול שאלות בנושא המוות. מבחינה התפתחותית יש לילדים גישה אינטואיטיבית כוללנית למוות, כתופעה ייחודית ומפחידה, המתקשרת לפרידה. עם הגיל, זה הולך ומתפתח ומקבל משמעויות שונות. מבחינה קוגניטיבית (שכלית) יש לילדים באותה קבוצת גיל מכנה משותף בהבנת המוות, אך כל ילד מפתח משמעות אישית ייחודית בהתאם לאישיותו ונסיבות חייו. התהליך בו מתגבש מושג המוות הוא תהליך איטי והדרגתי, הנמשך מספר שנים. באמצעות החשיפה לפרטים מציאותיים (חדשות, פרידה מחיית מחמד, פרח שנבל, סבתא שנפטרה…), שיחות עם מבוגרים והאזנה לסיפורים ואגדות ילדים (מסתבר שדווקא לאגדות, שרבות מהן מתחילות באירוע קטסטרופלי, כגון מות המלך הטוב, מות האם, מות האב – במבי למשל – יש כוח רב בשיכוך חרדות המוות ומציאת נחמה באהבה), ילדים לומדים בהדרגה על מהותו של המוות, עד שבסביבות גיל 10 הם מגבשים תפיסה מציאותית למדי של המוות, הדומה לזו של המבוגר.
מבחינה קוגניטיבית, מושג המוות הוא מושג כה מורכב, שכדי להבין אותו צריך הילד להיות מודע להבחנה בין דומם לחי, לעובדת סופיותם של החיים, אי-הפיכותו של המוות. לעובדה שהזדקנות ופרידה, הם חלק מתהליכי החיים, ועוד…
אם כך, מדוע מגיבים ילדים למוות בצורה חזקה ובפחד, עוד בטרם רכשו הבנה בשלה ומגובשת של חיים ומוות? פחד המוות הוא חלק מעצם הקיום האנושי, ואינו בא בעקבות הבנה שכלית של משמעות המוות. יש הטוענים, כי פחד המוות מקורו בפרידה מההורים, שהם מקור הנחמה והביטחון (פרויד), וכי לכל תינוק יש פחד מולד מפני העלמות וכליון (מלאני קליין). ויש הטוענים (הגישה האקזיסטנציאליסטית) כי ההתמודדות עם החידלון והמוות היא מרכזית בהתפתחות הילד, וחרדת המוות הזו מלווה במספר מנגנוני הגנה ועיוותים של מושג המוות, בהתאם לגיל: הכחשת המוות, האמונה כי "לי זה לא יקרה", האמונה כי "ילדים אינם מתים", האנשת המוות (עיצובו כדמות, שניתן לבוא במשא ומתן עימה) וההתגרות במוות באמצעות מילים או מעשים – האופיינית לילדים גדולים יותר ומתבגרים.
אז איך מדברים על המוות?
- נצלו הזדמנויות הנקרות בדרכיכם – מוות של חיית מחמד (רצוי לאפשר לילד להיפרד, לערוך טקס קבורה קצר. לאחר מכן, העלו זיכרונות, הביטו בתמונות ואל תפחדו להזכירה ולדבר עליה בנוכחות הילד). דוגמא נוספת – עלים שנשרו מהעץ והתייבשו, פרח שנבל, שיתוף על איך אנחנו הרגשנו כשהיינו ילדים וסבתא שלנו הלכה לעולמה… זכרו להשתמש בשפה פשוטה ובמונחים מוחשיים.
- בקרו קרובי משפחה מבוגרים והסבירו לילד שזקנה היא תהליך טבעי – חלק מהחיים.
- העבירו לילד את המסר שזה בסדר לדבר על המוות, ושהוא יכול להרגיש חופשי לשאול אתכם שאלות.
- הקשיבו לשאלות של ילדכם, ונסו לברר מה בדיוק הוא רוצה לדעת, ומה הוא כבר יודע בנושא, ואז – ספקו לו רק את המידע שביקש לדעת, בצורה הכי כנה, עדינה וישירה שיכולה להיות. אם הוא שואל אם הוא עומד למות, ענו לו שזה יקרה רק בעוד הרבה הרבה שנים. אם הוא מבטא דאגה מן האפשרות שיקרה משהו רע לאחד מבני המשפחה (בד"כ ההורים), תוכלו להדגיש את הפאן החיובי ואת הסיכויים המאוד נמוכים שיקרה דבר כזה: "אנחנו עדיין צעירים, חזקים ובריאים. אנחנו יודעים לשמור על עצמנו ויש לנו עוד הרבה שנים לחיות". ואם זה לא מספק אותו, אמרו לו שאתם מתכננים להישאר איתו לעוד הרבה הרבה שנים, גם כשכבר תהיה לו משפחה משלו. אם הוא רוצה לדעת מה יקרה, אם יקרה לכם משהו, ענו לו שאם יקרה משהו – תמיד יהיה מי שידאג לו.
- הימנעו מקלישאות ושקרים. אלו רק יצרו בלבול ושאלות נוספות ויגרמו לו לפחד יותר. עדיף לומר בפשטות "סבא מת".
- אם אבדתם אדם קרוב – מותר, ואף רצוי, לשתף את הילד ברגשותיכם. זה בסדר שהוא יראה אתכם בוכים, עצובים ואבלים, אין סיבה להסתיר זאת ממנו. עם זאת, חשוב להעביר לילד את המסר שכרגע זה מאוד כואב, אבל זה יעבור, וביחד אתם תתגברו ("מה שמאוד יכול לעזור לי כרגע זה שתתן לי חיבוק"). כאב הוא חלק מהחיים, עם הזמן הכאב פוחת והחיים ממשיכים כסדרם.
- למדו את הילד שמותר להזכיר ומותר לדבר על אדם אהוב שנפטר! להעלות זיכרונות, להתבונן בתמונות, לבטא רגשות וגעגועים. הראו לילדים שגם אחרי שאדם נפטר הוא ממשיך להתקיים בליבנו. אדם נפטר פעמיים, פעם אחת ביום שבו הלך לעולמו, ופעם שנייה ביום ששוכחים אותו…
ממה להיזהר, ולמה כדאי לשים לב?
בתפיסתם האינטואיטיבית ילדים רבים חוששים שביטויי תוקפנות מילוליים או מחשבות שיש להם על כך, עשויים לגרום לפגיעה ממשית בהורים, למשל. על כן חשוב להבהיר להם שלא כך הוא. (מה שנקרא "חשיבה מאגית" – האמונה כי התנהגות או מחשבה כלשהי עלולה לגרום למוות).
ולסיום – מה צפוי לנו בהמשך? (התפתחות מושג המוות לפי גילאים)
- בגיל 4: שימוש מעורפל במושג מוות. הילד יכול לבטא את הרעיון של צער הכרוך בכך אך המוות אינו מעורר עדיין תגובה רגשית של ממש.
- בגיל 5: מושג עובדתי ומדויק יותר של המוות, כשהעמדה כלפיו היא עניינית ולא רגשית, תוך התמקדות בצדדים הפיזיים, ותפיסת המצב כהפיך.
- בגיל 6: מתחילה להופיע תגובה רגשית למוות, ודאגה ביחס למוות של קרובים (במיוחד ההורים). המוות מטריד את הילד וגם מסקרן אותו, אך הוא עדיין אינו מאמין שהוא עצמו ימות.
- בגיל 7: תפיסת המוות הולכת ונהיית מציאותית, עם דגש על התעניינות במוות של בני אדם.
- בגיל 8: התחלה של התעניינות במה קורה לאחר המוות, וקבלת ההכרחיות של המוות, כולל של עצמו.
- בגיל 9: הבנה עמוקה יותר לתהליכים הביולוגיים של המוות וסופיות החיים, פחות דאגה לגבי המוות, ותגובה רגשית מתונה יותר.
- בגיל 10: גישה מציאותית וקונקרטית כלפי המוות, ללא התעניינות בהיבטים הפילוסופיים שלו.
- בגיל 11: מתחילים לשאול יותר שאלות תיאורטיות פילוסופיות לגבי המוות ומה שקורה לאחריו.
מתי מתחילים לדבר עם הילדים על מיניות?
