מציצת אצבע המופיעה בגיל מאוחר (5-6) עשויה להיות תגובה רגרסיבית להולדת אח/ות, או שלב התפתחותי נורמטיבי. הילד משתמש במציצת האצבע, כדרך יעילה להרגעה עצמית ונחמה, התמודדות עם פחדים, פריקת תסכולים ומתחים. הבעיה, שההורים חוששים כי מציצת האצבע תגרום לשיניים העליונות לבלוט החוצה, תשבש את הדיבור וההיגוי, ורואים במציצת האצבע הרגל מגונה, שאין להם שליטה בו. ואז, אנחנו מתחילים לנזוף ולהעיר לילד, במטרה לגרום לו להפסיק.
אז בעניין הנזקים, אני רוצה להרגיע, ולספר לכם כי מומחים לרפואת שיניים טוענים כי אם מפסיקים את המציצה לפני בקיעת השיניים הקבועות (המתרחשת בסביבות גיל 7), בדרך כלל יש תיקון ספונטני והלסת יכולה לחפות על כך ולטשטש את הנזק, כמובן שהכל תלוי גם במינון.
ובעניין ההערות, מה שרוב ההורים אינם יודעים, שאם לא נעיר על כך לילד ולא נעשה מזה עניין גדול, בדרך כלל התופעה תעלם בעצמה עד לגיל 6. לעומת זאת, אם ננזוף בילד בהתמדה עיקשת ונהפוך את זה למאבק כוח בינינו, או לתשומת לב יתרה, ונספק לילד רווחים פסיכולוגיים משניים – שכן הוא מצא דרך נהדרת להפעיל אותנו רגשית ולקבל את מלוא תשומת לבנו – אזי שלא במודע, אנו תורמים לשימור ולהנצחת התופעה.
אם לא עשינו מזה עניין, ובכ"ז התופעה לא נעלמת, גם אחרי גיל 6-7, זה אומר שהילד שלנו לא פיתח מיומנויות טובות מספיק להרגעה עצמית ולכן הוא ממשיך למצוץ. בשלב זה, רוב הילדים יגלו מוטיבציה נמוכה מאוד להיגמל. כי הם באמת לא מבינים למה עליהם להפסיק דבר שכל כך נעים להם, וגורם להם סיפוק, הנאה והרגעה. מה שאנחנו יכולים לעשות, כהורים, לעזור לילדינו לפתח דרכים מתאימות יותר להרגעה עצמית, להסיח את דעתם מגירויים מפחידים, וללמד אותם בהדרגה, לפנות למילים או מעשים במקום למציצה.
שימו לב, תהליך הגמילה חייב להיות הדרגתי מאוד ובשיתוף עם הילד. עלינו להסביר לו את הנזקים והמחירים של מציצת אצבע בגיל מאוחר (המציצה פוגעת במבנה השיניים ובגדילה, המציצה מפריעה לדיבור – אתה לא מובן, הילדים בכיתה עלולים לצחוק עליך, כשאתה עסוק במציצה אתה לא פנוי לעשות דברים אחרים). בהחלט מותר, ואף רצוי, לגייס דמות סמכות חיצונית לטובת העניין, למשל, את רופא השיניים של הילד. אך, אם לא נקפיד לעשות זאת בצורה מספיק הדרגתית, תוך מציאת דרכים חלופיות להרגעה עצמית, סביר כי הילד יפתח התנהגויות אחרות שיחליפו את מציצת האצבע (כסיסת ציפורניים, לעיסת כנף החולצה, לעיסה של קצה העיפרון). במקרים כאלה, כדאי להאט את הקצב, לגלות הרבה אמפתיה, גמישות ופתיחות לקושי ולצורך של הילד למצוץ, ובוודאי שלא להתרגז או להעניש.
בהצלחה!
