"הילד שלי חייב לנצח. אם הוא יפסיד במשחק אוי ואבוי מה יהיה לנו כאן. הוא יבכה, הוא יתעצבן, הוא ישתולל, הוא יעיף את המשחק ויגיד שרימינו אותו…" – נשמע לכם מוכר?
כשההורים כבר יודעים מה צפוי להם ורוצים להימנע מכל הסצנה הלא נעימה הזאת, טעות אחת נפוצה שהם עושים, הם פשוט נותנים לילד לנצח בכל משחק. הטעות השנייה – שאם צריך, אז גם משנים את חוקי המשחק, שיתאימו לילד. העיקר להימנע מפיצוצים. אין דבר, אז מהיום מותר בדמקה לאכול גם אחורה וגם קדימה וגם לצדדים…
מה שאתם מפספסים זה שאם הילד שלכם כל הזמן ינצח, הוא אף פעם לא ילמד איך להתמודד עם התסכול. חווית ההפסד היא חיונית להתפתחות התקינה של החשיבה והרגש. ילדים צריכים לחוות חוויות רגשיות של קושי, אתגר והפסד, כדי להתחסן רגשית. ילד צריך ללמוד שגם כשמפסידים במשחק, וגם כשמקבלים ציון לא טוב במבחן – לא חרב העולם ומחר שוב תזרח השמש. ההפסד במשחק, או הכישלון במבחן, הם מצבים זמניים, שניתן לשנות, אם בפעם הבאה נתכנן את מהלכינו יותר בקפידה – אולי ננצח. אם בפעם הבאה נלמד ונשקיע יותר לפני המבחן סביר שנוציא תוצאה יותר טובה.
אז למה כל כך קשה להם להפסיד במשחק ?
כל ילד וסיבותיו הוא. יכול להיות ילד פרפקציוניסט, שחייב לעשות הכל מושלם, אפילו אם המשחק לא מוכר, או כלל לא תואם לגילו. יכול להיות ילד תחרותי, שבתפיסת העולם הסובייקטיבית שלו הוא חייב להיות הכי טוב, ואין דבר כזה להיות במקום שני. ילד כזה יהיה כל כך ממוקד בתוצאה, שהוא יפספס את כל התהליך וההנאה מהמשחק עצמו ומהזמן של הביחד, כי מה שחשוב לו זה רק מי ינצח בסוף. יכול להיות ילד שיש לו דימוי עצמי כל כך נמוך, שהוא לא יכול להרשות לעצמו עוד כישלון… כי זו תהיה עוד הוכחה לחוסר המסוגלות שלו. ילד כזה יעדיף לשחק רק במשחקים שהניצחון בם מובטח לו. ויכולות להיות עוד מגוון סיבות שונות ומשונות. מה שחשוב זה, מה אנחנו הולכים לעשות עם זה ואיך מתמודדים.
אז מה שעושים זה משנים שפה, ומלמדים את הילד, בהדרגה, כיצד ניתן להתמודד עם הפסדים בכבוד:
- בוחרים משחק שאנחנו יכולים לנהל ושיש לנו שליטה עליו. למשל רביעיות, רייס, דמקה… (לא משחק מזל, כמו סולמות וחבלים).
- עושים מודלינג – בפעם הראשונה אנחנו נותנים לילד לנצח, ומראים לו איך אנחנו מתנהגים ומגיבים כשאנחנו מפסידים. מה שהורים עושים בדרך כלל זה אומרים משפט כמו "זה לא חשוב אם מנצחים או מפסידים, העיקר שכיף לנו לשחק ביחד". הילדים לא קונים את זה – כיף לשחק ביחד, אבל זה לא כיף להפסיד, וזה הרבה יותר כיף לנצח. חלק מהדרייב של המשחק זה לנצח… אז אנחנו עושים מודלינג – אפשר להגיד "איזה באסה. רציתי לנצח / הייתי בטוחה שעוד רגע אני מנצחת, אבל הפסדתי… טוב, לא נורא. בוא נשחק עוד משחק, אולי עכשיו אצליח לנצח אותך". עוד אפשרות "אוף, איזה מעצבן להפסיד… אולי אני אשתה כוס מים ואירגע ואז ננסה שוב".
- פעם שנייה אנחנו נותנים לילד לחוות את ההפסד. אבל, שימו לב, לא בהפתעה. צריך להכין את הילד מראש. למשל, "וואו, נראה לי שאני עומדת לנצח… עוד שני מהלכים ואני מסיימת… נראה לי שאתה תכף עומד להפסיד".
- אם הוא התמודד יפה עם ההפסד – אנחנו מחזקים אותו על כך, ממשיכים לשחק ושוב נותנים לו לנצח. אם הוא לא התמודד יפה, אנחנו לא ממשיכים לשחק. "בוא נעשה הפסקה, שאתה תירגע, ואני אירגע, ככה זה כבר לא נעים לי לשחק איתך. נוכל לשחק בזה שוב מחר". חשוב מאוד – לא לשכוח, תמיד לתת תקווה.
- מעבירים לילד מסר חשוב לחיים; אנחנו לא התוצאה, הכישלון או ההפסד – או במילים אחרות, הפעולות שלנו, הן לא אנחנו והן ניתנות לשינוי! כל אדם צפוי לחוות בחייו לא מעט כישלונות והפסדים. מה שמאוד עוזר להתמודד עם ה"כישלונות" האלו, הוא לאמץ שפה חדשה, שבה במקום לדבר על ניצחון או הפסד, מדברים על "מה עבד לי" או "מה לא עבד לי". כשמורידים את המילה "הפסד" ומדברים על "מה לא עבד לנו" בסיטואציה, זה מאפשר לנו לשחרר את הביקורת, השיפוטיות ותחושת האשמה ולהתפקס על הפעולות ועל הדרך – לחשוב מה הפעולות שעשינו (או שלא עשינו) שהביאו אותנו לתוצאה שהתקבלה. חשיבה כזאת תעזור לנו ללמוד ממה שקרה, וליישם את התובנות שלמדנו בניסיון הבא. נכון שהפעולות הן שלנו… אבל הן לא אנחנו! וזה הבדל תפיסתי מאוד גדול (זה לא רק סמנטי!). כאשר לא מבקרים, שופטים ומאשימים אותי, אלא את הפעולות הספציפיות שעשיתי – זה נותן המון תקווה ואופטימיות, כי את הפעולות אני יכול\ה לתקן ולשנות.
מקובלות חברתית – עד כמה זה תלוי בנו?
חשיבותו של המשחק החופשי בקרב ילדים צעירים
אז מה אם לכולם כבר יש? אנחנו לא כולם!
איך יודעים אם הילד בשל להישאר לבד בבית?
