בתור התחלה, ילדים הגדלים בתוך הסיטואציה הקשה של ניכור הורי, מפתחים תפיסה מעוותת של המציאות, כאשר הם לומדים להאמין שכל החוויות הנעימות שהיו להם ביחד בעבר, מחוות הדאגה, האכפתיות והאהבה, ופעולות החיזור שנוקט ההורה המנוכר בהווה כדי להתקרב אליהם ולקרב אותם אליו – הם לא באמת אהבה… העיוות הזה ממשיך ללכת איתם לכל אורך חייהם, גם במערכות יחסים אחרות.
הם מתנתקים מהרגשות שלהם, מהמחשבות שלהם ומהרצונות שלהם ולומדים להתעלם מהם. הם מתכחשים לגעגוע ולאהבה הטבעית שהם חשים כלפי ההורה המנוכר, הם מתכחשים לרגשות האשם שהם היו אמורים להרגיש כשהם מתעללים בו, משפילים אותו ועולבים בו, הם מאבדים את היכולת לחוש אמפתיה כלפי הזולת. היחסים הסימביוטיים שלהם עם ההורה המנכר גורמים להם לאבד את המובחנות ואת תחושת העצמי שלהם – למעשה, הם מתנהגים את רגשותיו, מחשבותיו ורצונותיו של ההורה המנכר. הקושי במובחנות ובפיתוח העצמי ישפיע גם על מערכות היחסים שיפתחו בעתיד בחייהם הבוגרים, דבר שמעלה את הסיכוי שגם הם יתגרשו ויהפכו הורים מנכרים או מנוכרים.
ילדים הגדלים בתוך סיטואציה של ניכור הורי הרבה פעמים מפעילים את אחד ממנגנוני ההגנה הפרימיטיביים ביותר והוא מנגנון הפיצול (ספליטינג), שאינו מאפשר לילד להבין מציאות מורכבת. הוא חייב לחלק את העולם לטוב ורע, או במילים יותר פשוטות – הוא אינו מסוגל להיות בקשר טוב עם שני ההורים בו זמנית. בכל רגע נתון, הורה אחד נתפס בעיניו כטוב מוחלט וההורה השני ייתפס כרע מוחלט.
ילדים אלו מקבלים המון משמעות ותחושת ערך מופרזת מהתפקיד העצום שניתן להם ע"י ההורה המנכר, איתו הם נמצאים ביחסים סימביוטיים – הבעיה היא שהם לא מפתחים ערך עצמי בשום הקשר אחר. למעשה, בכל התמודדות שדורשת מהם קצת עצמאות או התרחקות זמנית מההורה המנכר, הם מפתחים חרדה וחוסר ביטחון. המחקרים מראים שרבים מהם ידווחו על תפיסת ערך עצמי נמוכה גם בבגרותם.
עוד דבר שאפשר לראות אצל מבוגרים עם רקע של ניכור הורי בילדותם, הוא שהם מתקשים מאוד להתמודד עם מסגרות ועם סמכות. למה זה קורה? כי הילדים המנכרים לומדים מההורה המנכר לזלזל ולבטל את סמכותו של ההורה השני. רק שיש עוד משהו קטן שההורה המנכר לא לקח בחשבון – שבמקביל לביטול הסמכות של ההורה המנוכר, הם לומדים לא לכבד גם את ההורה המנכר, שנתפס בעיניהם כחלש, חסר אונים, זקוק להגנתם ולתמיכתם ואינו מסוגל לעמוד בעצמו מול ההורה החזק, המנוכר… והתוצאה, כאמור, היא ילדים ומאוחר יותר גם בוגרים, חסרי כבוד והערכה כלפי דמויות סמכות ומסגרות.
ולסיום, קצת נתונים סטטיסטיים ממחקר אורך שנעשה ע"י בייקר ב- 2007 על מבוגרים שסבלו בילדותם מניכור הורי: 65% דיווחו על ערך עצמי נמוך. 70% סבלו מדיכאון ואמונה שלא היו אהובים על ידי ההורה המנוכר. 35% צרכו סמים כדרך למסך את רגשות הכאב והאובדן שלהם. 40% איבדו אמון בעצמם וביחסים עם אחר משמעותי. 57.5% התגרשו ו-50% הפכו להורים מנוכרים בעצמם.
לסיכום, אי אפשר להפריז בחשיבותו של קשר רציף עם שני ההורים להתפתחות נפשית בריאה של הילד, וכל פגיעה בכך היא גורם סיכון התפתחותי. לכן, המטרה העיקרית של כל טיפול, היא קודם כל להוציא את הילד מתוך הקונפליקט הזוגי, ואז לייצר מרחב שבו יתאפשר לילד לקבל את האהבה שמגיעה לו משני הוריו, מבלי לאלץ אותו לבחור באחד מהם, או לגרום לו להרגיש שאם הוא בוחר להיות בקשר עם ההורה המנוכר, הוא "פוגע" או "בוגד" בהורה המנכר.
