למה כדאי לכם לגדל ילדים אמפתיים ואיך עושים את זה? | מיה צור
Little brother hugging upset sister sitting together on couch at home, sincere toddler boy embracing depressed girl, apologizing, supporting, good relationship, friendship, compassion, empathy concept

למה כדאי לכם לגדל ילדים אמפתיים ואיך עושים את זה?

אמפתיה היא הרבה מעבר ליכולת רגשית. היא הבסיס להתפתחות מוסרית. היא השוטר הפנימי שעוזר לנו להבחין בין טוב לרע. היא ההבנה הקוגניטיבית של סיטואציות חברתיות שקורות, מנקודת המבט של האחר והידיעה כיצד לתרגם את הרגש וההבנה השכלית שיש לנו לפעולה אמפתית.

ילד שמסוגל לזהות ולהבין את הרגש שחווה באותו רגע ילד אחר שעומד מולו, לפי הבעת הפנים, טון הדיבור, מחוות של הגוף… יהיה ילד בעל ביטחון עצמי גבוה, ילד שיודע להגיש עזרה למי שזקוק ושפחות נכנס למריבות ותקלים עם ילדים אחרים. ילד כזה יהיה בעל כישורים חברתיים גבוהים, שיובילו לפופולריות חברתית גבוהה יותר.

ילדים אמפתיים יגדלו להיות בוגרים שמכבדים ומתייחסים יפה יותר לנשים. פגיעה, החפצה, כוחנות ושליטה – זה ההפך הגמור מאמפתיה. כשאני בוחר לפגוע במישהו אחר, באותו הרגע אני לא רואה מולי אדם עם רגשות, רצונות, צרכים ותכונות אנושיות… לכן, לאדם אמפתי יהיה הרבה יותר קשה לפגוע במישהו אחר.

היכולת לאמפתיה היא יכולת מולדת, ואפשר לראות את זה כבר בגיל הינקות כשתינוקות מתחילים לבכות אם מישהו אחר בוכה לידם… אבל זה גם שריר שצריך לעזור לילדים להמשיך לאמן ולפתח אותו.

מכשולים שעשויים להקשות עלינו לפתח את שריר האמפתיה:

  1. קושי בזיהוי הרגש ובקריאת הסיטואציה מנקודת המבט של האחר.
  2. קושי להביע רגשות ולתמלל אותן למילים.
  3. קשיים בוויסות רגשי – כשהווליום הרגשי של הילד הוא מאוד גבוה: עצב, אכזבה או תסכול מפרקים אותו, והשמחה שלו מדברים אינה פרופורציונלית… כשמישהו עצוב לידו זה מציף אותו וגם הוא מתחילים לבכות.
  4. הנטייה הטבעית והמאוד אנושית של אנשים להרחיק מעצמם ומן הקרובים אליהם (על אחת כמה וכמה כשמדובר בילדיהם) רגשות לא נעימים כמו כאב, כעס, תסכול, אכזבה ועצב. ומתוך הרצון הזה, להרחיק את כל מה שלא נעים וקשה לנו להכיל, אנחנו עושים שלוש טעויות מרכזיות שמקשים עלינו להיות אמפתיים: למשל, מקטינים, מבטלים ומזלזלים כשהילד נופל / מקבל מכה / נעלב / מאבד צעצוע אהוב ואומרים לו ש"לא נורא ולא קרה כלום". מוצפים רגשית מחוויה שהילד שיתף ומזדהים כל כך שאנחנו נופלים איתו עמוק לתוך הבור, ואז אנחנו כבר לא באמת עסוקים בילד, אלא בעצמנו ובאיפה שזה פוגש אותנו… וכשאנחנו תקועים איתו בתוך הבור, אנחנו גם לא באמת יכולים להושיט לו יד לעזרה ולטפס משם החוצה. עוד טעות שכיחה, שהורים שומרים על פאסון מול הילדים ומכחישים שקשה להם או שעובר עליהם משהו… "אני בסדר, הכל טוב". להפך – חשוב מאוד שנשתף את הילדים (ברמה שמותאמת לילד כמובן), שגם לנו יש לפעמים ימים גרועים והתמודדויות לא פשוטות וחשוב גם שנראה להם מודל, איך אנחנו פותרים ומתמודדים עם הבעיות והקשיים שלנו. זה יאפשר לילדיכם להכיר אתכם טוב יותר, ללמוד דרכי התמודדות נוספים, לפתח את שריר האמפתיה שלהם ולהרגיש יותר קירבה ושייכות למשפחה.

אז איך מפתחים את שריר האמפתיה ומיידדים את הילדים עם עולם הרגש?

נותנים תוקף לרגש שהילד שלנו חווה

תנו לגיטימציה לכל רגש שהילד שלכם חווה. תנו לזה מקום, תהיו איתו במקום הרגשי שהוא נמצא, עזרו לו לתמלל את הרגשות שלו למילים. מצד שני, שימו לב שאתם לא מנפחים את האירוע ומגיבים בצורה לא פרופורציונאלית, שיפוטית או פותחים מחלקת חקירות… פשוט תקשיבו לסיפור ונסו לתת לילד את התחושה שהוא מובן ושאתם מבינים איך זה מרגיש להיות במקומו בסיטואציה.

מביעים אמפתיה, גם כשהילד מסרב לעשות דברים שביקשנו ממנו

כשילד מסרב לעשות משהו שצריך לעשות באותו רגע, אנחנו יכולים לכעוס ולהתעצבן ולנסות לכפות את זה עליו, או שאנחנו יכולים להיות אמפתיים לתחושה ועדיין לא לוותר על הדרישה: "אתה יודע מה, אנחנו נלך עכשיו הביתה / ניכנס עכשיו למקלחת / נכבה את הטלוויזיה ונלך עכשיו לישון, כי כבר מאוחר וזה מה שצריך לעשות עכשיו, אבל אני ממש מבינה אותך, זה באמת מבאס שנגמר הזמן ושצריך לעצור את מה שכיף ולעשות משהו שאנחנו לא כל כך רוצים ואני רואה כמה אתה מאוכזב/מבואס מזה". כשנותנים הכרה לרגש, זה בדרך כלל מפחית משמעותית את ההתנגדויות.

נמנעים משיפוטיות על רגשות, גם בדברים שנראים לנו לא מוצדקים

ביליתם ביחד יום מהסרטים, כייפתם, השתוללתם, נהניתם וצחקתם, אכלתם בחוץ, קינחתם בגלידה, אפילו קניתם לו דובי, ועכשיו הוא רוצה שתקנו לו גם סוכר על מקל – ואתם כבר לא מסכימים. בבת אחת נמחק כל הכיף שהיה והדבר היחיד שהילד זוכר מכל היום הזה, שלא הסכמתם לקנות לו סוכר על מקל… זה גם הרגע שאתם מאבדים את זה ומתחרפנים…
הבאסה של הילד היא הבאסה של הילד. מותר לו להיות מאוכזב ואפשר להבין שזה מבאס כשאי אפשר לקבל את מה שרוצים… תנו לו לגיטימציה להרגיש את מה שהוא מרגיש! בלי לשפוט אותו, בלי לכעוס עליו ובלי להטיף לו כמה שהוא כפוי טובה ולא מעריך את כל מה שאנחנו עושים בשבילו… פשוט תהיו איתו לשנייה אחת בבאסה. אתם לא חייבים לתת לו את כל מה שהוא רוצה וזה ממש בסדר שהוא לא יהיה מרוצה כל הזמן. רק תנו טיפה אמפתיה והכרה לרגש. תיזכרו איך זה הרגיש כשאתם הייתם ילדים.

נותנים לילדים את האפשרות לעזור לנו

תנו לילדים שלכם את המתנה להיות אלו שעוזרים לכם להרגיש יותר טוב. שבאים לתת לכם חיבוק אחרי יום קשה בעבודה. שמתחשבים בכם ועוזרים בבית כשאתם עייפים, עצובים או כואב לכם הראש… ספרו להם כמה הם עזרו ושיפרו את הרגשתכם, או כמה זה ניחם ועודד אתכם.

מרחיבים פרשנות (מודל אפר"ת)

אי אפשר להיות אמפתיים בלי להבין את נקודת המבט של האחר. אפילו אם זה רק ברמה השכלית, בלי שנתחבר לרגש. ככל שהילד צעיר יותר, כך התפיסה שלו אגוצנטרית יותר והוא משוכנע מעבר לכל ספק שמה שהוא רואה מנקודת המבט הצרה שלו – זה מה שכולם רואים… אנחנו רוצים לעזור לו קצת להרחיב את החשיבה. לצורך כך נשתמש במודל אפר"ת (אירוע מעורר פרשנות, הפרשנות מעוררת רגש, הרגש מעורר תגובה). אם נצליח להוריד את סימן הקריאה בסוף המשפט ולהוסיף סימן שאלה על הפרשנות שהילד נתן לאירוע ולהציע לו פרשנויות נוספות (כמובן כולן עם עם סימני שאלה בסוף), יכול להיות שהוא יסכים לאמץ אחת מהן ואז ישתנה גם הרגש ואיתו התגובה. לדוגמא, האירוע: שחר לא רצתה לשחק איתי בהפסקה. הפרשנות של הילדה: היא לא אוהבת אותי! היא לא רוצה להיות חברה שלי! הרחבת פרשנות: אולי הוא מתביישת? אולי היא היתה צריכה לשירותים / לסיים להעתיק מהלוח? אולי הוא שיחקה איתך בהפסקות הקודמות ועכשיו הוא נורא רצה לשחק גם עם חברות אחרות או לעשות משהו אחר? אולי לא התחשק לה לשחק דווקא במשחק שהצעת או עם הילדות שהיית איתן?

שואלים שאלות

תורידו את סימני הקריאה מהמשפטים ותתחילו לדבר איתם בשאלות: איך הגבת? או – מה עשית? מה אתה חושב על ההתנהגות שלהם/מה שקרה? מה לדעתך אפשר היה לעשות? אל תמהרו לשלוף להם את כל התשובות, הפתרונות והעצות. תנו להם לחשוב על פתרונות אדפטיביים ולהרחיב את הפרשנות שלהם.

משחקים משחקי תפקידים סוציו-דרמטיים

עזרו לילדים להיכנס לנעליו של מישהו אחר דרך המשחק. משחקים סוציו-דרמטיים יאפשרו לילדכם להתנסות בתפיסת העולם ונקודת המבט של בעלי תפקידים אחרים. אמפתיה זה שריר שמאמנים דרך עשייה.

עוזרים לילדים לקחת את מה שהבינו ברגש ובשכל ולתרגם אותו לעשייה של פעולה חברתית

התפקיד שלנו כהורים הוא לחפש "בפנס" התנהגויות חברתיות שאותן אנחנו רוצים להאיר, לעודד ולהעצים. "שמתי לב שחיכית בסבלנות בתור לנדנדה… שמתי לב שנתת לילדה הקטנה לעקוף במגלשה… ראיתי שנתת לחברה שלך לשחק בצעצוע שלך וזה היה ממש מקסים בעיני… ראיתי שחלקת את החטיף שלך עם ילד אחר… ראיתי שניגשת לדני לבדוק למה הוא יושב בצד".
גם אם בדרך כלל קשה לילד לחכות והוא מתוסכל נורא מהר… והפעם הוא חיכה דקה יותר ממה שהוא מצליח לחכות בדרך כלל לפני שהוא מאבד את הסבלנות, אנחנו נאיר על זה שהוא הצליח לחכות דקה יותר. נאיר על זה שילד שבדרך כלל מאוד לא אוהב לחלוק, נתן פעם אחת, אפילו אם בקמצנות, נגיד לו, "וואו, אתה ילד נדיב שיודע לחלוק!" כדי להעצים את הנתינה – אפילו אם זה לא נכון… מאירים על ההתנהגות שרוצים להעצים.

מעודדים אינטראקציות חברתיות פנים אל פנים

פחות מסכים וכמה שיותר אינטראקציות חברתיות פנים אל פנים. אנחנו לא נגד מסכים – יש בהם גם הרבה דברים טובים… אבל, חשוב לזכור שאחד הרכיבים הכי חשובים בפיתוח היכולת לאמפתיה היא קריאה של הבעות הפנים ושפת הגוף. אין אמפתיה דרך המסך במדבקות ואימוג'ים… ולכן חשוב לדאוג באופן אקטיבי ויזום שהילדים ישתתפו גם בפעילויות חברתיות אמיתיות, קבוצתיות או אחד על אחד. מומלץ לעודד אותם להצטרף לתנועות הנוער, לחוגים קבוצתיים. למשחקי כדור או משחקי קופסא עם חברים.

מעודדים תרומה ועזרה לזולת

הרבה פעמים אתם עושים דברים למען האחר – מוותרים על התור, נותנים זכות קדימה, עוזרים למישהו שנזקק לעזרה, תורמים משהו, מתנדבים, דורשים בשלומו של מישהו שחלה, נעדר או נכנס לבידוד – שתפו בזה את ילדיכם. ספרו להם, קחו אותם איתכם. תנו דוגמא אישית ותנו להם גם את ההזדמנות לתת משהו מעצמם.

להיות אמפתי זה לא אומר לצאת "פראייר"

אדם אמפתי רואה גם את הרצונות והצרכים שלו עצמו וגם את הצרכים של מישהו אחר ולפעמים הוא יחליט לבוא לקראת האחר – זה לא אומר שהוא מקריב את עצמו ומוותר על רצונותיו וצרכיו באופן מוחלט… הוא בוחר איפה עובר קו הגבול וכמה הוא מוכן להקריב למען האחר.

ריצוי וביטול עצמי מתוך מטרה למצוא חן, להיכנס לתוך החברה, או כי למדתי שככה מקבלים אותי במשפחה/בחברה, זה לא מקום של אמפתיה ולא מקום טוב להיות. כשיש לנו ילד שכל הזמן מרצה ומוותר על רצונותיו וצרכיו, נחפש לחזק אותו דווקא על כל המקומות שבהם הוא מתמרד, מתעקש ועומד על שלו (גם אם זה פחות נוח לנו, כהורים).

איך אפשר להגיב באמפתיה כשהילד מתפרץ ומוציא עלינו את התסכול?

קודם כל, להרחיב את הפרשנות שלנו ולהבין את המקום שהילד נמצא, ושזה שהוא מאוכזב, מתוסכל או כועס, זה רגש לגיטימי, שאינו מופנה נגדנו או קשור אלינו ישירות.

גם כשהילד מתפרץ עלינו, עדיין אפשר לתת תוקף לרגש שעלה ועדיין להציב את הגבול, וזה קורה יחד במשפט אחד: "אני מבינה שאתה מאוד כועס / מתוסכל / מבואס ואתה לא מדבר ככה לאבא ואמא / לא מרים יד / לא ממשיך לשחק עכשיו במחשב…".

ואם ההורה בעצמו נסער? אז גם אנחנו נדרשים לנהל את הרגשות שלנו ומותר לנו להגיד "אני נורא כועסת עכשיו, אני צריכה זמן להירגע. אנחנו נדבר על זה כשאני אהיה פחות כעוסה" – ולקחת רגע לעצמנו.

מיה צור, יועצת זוגית ומדריכת הורים לגיל הרך ולמתבגרים. התמחות בהפרעות קשב. התמחות בילדים עם אלרגיות למזון. בעלת תואר B.A. במדעי ההתנהגות.

שתפו את המאמר:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
שיתוף ב email

מאמרים בנושא הדרכת הורים לגיל הרך

הגעתם לסוף :)
הגעתם לסוף :)

הרשמו לרשימת התפוצה שלי - לגיל הרך

אל תפספסו מאמרים וטיפים שיגיעו אליכם ישירות למייל!
תודה על הרשמתך

צריכים הדרכת הורים או ייעוץ זוגי?

השאירו פרטים ואחזור אליכם בהקדם!
תודה על הרשמתך

צריכים הדרכת הורים או ייעוץ זוגי?

השאירו פרטים ואחזור אליכם בהקדם!
תודה על הרשמתך
דילוג לתוכן