אחרי חצי שעה, כולם כבר סיימו לאכול ומתכוננים להיכנס למקלחת, ורק נועם הקטנה (שנתיים) עדיין יושבת מול הצלחת… אני רוצה לעזור לה לאכול, והיא בתגובה צווחת, מושכת את הצלחת וחוטפת את הכפית מידי… "צלחת שלי, לא אוצה אמא, אני לבד!!"
כולנו מכירים את הסיטואציות הללו, והן תמיד קורות ברגע הכי לא נוח והכי לא מתאים, לנו ההורים… בדיוק כשאתם נורא ממהרים לצאת מהבית הוא חייב להתלבש לבד, כולל גרביים ונעליים. את עומדת במטבח, באמצע הבישולים, כשאת שומעת את הקטנה שלך צועקת מהחדר "יש לי קקי!" (אתמול התחילה גמילה מחיתולים)… עוד שניה הסיר גולש וגם נשרפת המחבת, אך אין ברירה, את עוזבת הכל ורצה אליה מהר, כדי להושיב אותה על האסלה ולמהר לחזור אל הסירים. אלא שבניגוד אליך, היא ממש לא ממהרת, ויש לה את כל הזמן שבעולם. היא רוצה להוריד את המכנסיים והתחתונים בעצמה, וגם לעלות לבד על הישבנון, ואופס, בינתיים ברח לה על הרצפה… אתם חוזרים מהקניות עמוסים שקיות והוא נורא רוצה לעזור לכם לסחוב, וגם לפרוק ולסדר את הדברים במקום ואופס… הלכה התבנית של הביצים… או בדיוק כשאת מאחרת לאסוף את הילד השני מהחוג או מהצהרון – דווקא אז הילד שלך מתעקש לפתוח לבד את הדלת של האוטו, ולעלות לבד, ולנסות לחגור לבד את חגורת הבטיחות…
ומנגד, כמה פעמים התחננתם לעזרתם, או ביקשתם מהם שיעשו לבד משהו שהם כבר בהחלט מסוגלים לעשות בעצמם, והם סרבו בעקשנות? תעזרי לי לסדר… תלבישי אותי… תקלחי אותי… תאכילי אותי…
למה זה קורה? למה מצד אחד, הם לא מניחים לנו לעזור להם, ומנגד הם מסרבים לעשות בעצמם דברים שהם מזמן מסוגלים לעשות בעצמם?
פשוט. כי עכשיו, אחרי שהם פיתחו את הנפרדות הפיזית שלהם מההורים (התחילו לזחול, ללכת, להתרחק ממכם ולחקור קצת את העולם), עכשיו, בדרך כלל בסביבות גיל שנתיים, הם התקדמו עוד שלב אחד בהתפתחות, ויש להם גם את הרצון לנפרדות מנטאלית ורגשית. ואיך משיגים נפרדות מנטאלית אם לא דרך התנגדות והבעת רצון נגדי? הילד מתנגד לכל דבר שאתם אומרים? "לא בא לי", "לא רוצה"… תשמחו שהילד שלכם מתחיל לפתח זהות אישית ורצון משלו.
מצד אחד, הם רוצים להתחבר לתחושות, לרגשות, למחשבות ולרעיונות, לרצונות ולהעדפות שלהם. מצד שני, הם עדיין מחפשים את הקשר הקרוב איתכם ומאוד זקוקים לתחושת הביטחון, לאישור ולקרבה שלכם.
הבעיה מתחילה כשהרבה פעמים אנחנו נוטים לפסול, לבקר ולבטל את דעותיהם ורצונותיהם של הקטנטנים, אם מתוך הצורך האישי שלנו במושלמות ושהכל יתבצע ויתקתק כמו שצריך, או מתוך הקושי האישי שלנו לשאת את האיטיות והמסורבלות, וחוסר הדיוק של הילד, בדיוק כשאנחנו הכי קצרים בזמן… או מתוך שמירה מוגזמת והחרדה שמא משהו לא טוב יקרה להם, והקושי האישי שלנו לשאת את התסכול שלהם אם זה לא יצליח להם בפעם הראשונה… והתוצאה הבלתי נמנעת היא, חוסר במתן הזדמנויות להתאמן ולתרגל יכולות חדשות, ובין השאר גם על הדרך, הם מפספסים את ההזדמנות שלהם להתנסות בתסכולים, לרכוש כלים להתמודדות עם קושי, כישלון, כאב ואכזבה.
אז בפעם הבאה שהילד שלכם מתעקש לעשות משהו לבד, גם אם זה אולי לא הזמן הכי מתאים מבחינתכם, נסו להישאר רגועים ולא לאבד את הסבלנות. זכרו שהוא בסה"כ מתרגל את עצמאותו הפיזית, המנטאלית והרגשית ומנסה לבנות לעצמו זהות נפרדת. אפשר לתכנן את זה מראש ולקחת את הזמן הזה בחשבון – לקום קצת יותר מוקדם בבוקר, או להתחיל להתארגן לקראת הפעילויות הצפויות במהלך היום יותר זמן מראש, כדי שיהיה לנו יותר זמן להתארגן בנחת ולא נהיה בלחץ, ונוכל לאפשר לילדנו לתרגל את יכולותיהם החדשות ללא הפרעה, עם אמון וביטחון מלא מצדנו. או שנגדיר זמן אחר ביום, שבו זה יותר מתאים לנו וניזום בעצמנו את התרגול של יכולות חדשות שמתפתחות. מה שבטוח, ככל שתאפשרו לילדכם לתרגל יותר וככל שיתגבר בעצמו על המכשולים, כך הוא יפתח ביטחון ואמונה בעצמו וביכולותיו. הנמיכו ציפיות, חזקו ועודדו אותו על צעד קטן בכיוון הנכון ועל כל התקדמות קטנה, לא רק על ביצוע מושלם. ילד שסומכים עליו מגלה שהוא יכול. ילד שנותנים לו לבחור מגלה שיש לו רצונות.
ואם הפוך – אתם אלה שעומדים על כך שיעשה את הדברים בכוחות עצמו והוא דווקא מתעקש שאתם תעזרו – הזכירו לעצמכם שהוא עדיין בשלב שהוא מחפש את הביטחון בקשר שלו אתכם ואת קרבתכם ותנו לו את מבוקשו ברצון ובאהבה.
הרבה פעמים כשמצטרף תינוק חדש למשפחה, נראה שהאחים פתאום חוזרים אחורה ומפגינים התנהגות תלותית יותר (רגרסיה). זה הזמן שלכם לספק את כל צרכי ההתקשרות שלהם ולהעמיק איתם את הקשר וכך לעזור להם למצוא מחדש את מקומם במשפחה. זה לא הזמן להתעקש איתם על עצמאות. ככלל, הורה לא יכול ליצור את העצמאות במקום ילדו – מה שהוא כן יכול לעשות, זה ליצור ולספק לילד שלו מספיק הזדמנויות שיעודדו אותו לפעול מרצונו ויספקו לו חוויה של הצלחה. כל מיני מטלות שאנחנו יודעים שהוא מסוגל לבצע אותן, ואפילו ליהנות מהן ולהצליח בהן בקלות. מצד שני, עלינו להיות מוכנים לכך שהביצוע לא יהיה מושלם, שיהיו בדרך מכשולים ומהמורות, ויהיו גם טעויות – ואם אנחנו המבוגרים נצליח להתאפק ולא להעיר ולבקר אותם, או לתקן, ורק נדאג להאיר את הצדדים החיוביים, תהיה כאן גם הרבה למידה.
חשיבותו של המשוב החיובי ככלי לשינוי ההתנהגות
חסות יתר – עד כמה כדאי לגונן על הילדים?
