כסף הוא אחד מגורמי המתח והלחץ החזקים והמשמעותיים ביותר במדינה שלנו. כל האידאולוגיות ומלחמות ההיסטוריה בסופו של דבר היו על כסף. כל השחיתויות בממשל הן על כסף. יש זוגות שיכולים לא לקיים יחסי מין חצי שנה מבלי שתתפתח מריבה – עד הכסף. אחים שהיו ביחסים הכי טובים, כשמגיעה הירושה הם מוכנים להרוג אחד את השני. וגם בזוגיות הרבה פעמים הכסף הוא נושא רגיש ומורכב. חשבון משותף או שני חשבונות נפרדים? ואם נפרדים אז מי משלם על מה? מה קורה כשצד אחד חסכן והצד השני פזרן? מה קורה כשהמשפחה נקלעת לקשיים כלכליים בעקבות הוצאה גדולה ולא צפויה, התנהלות לא נכונה, או פיטורין?
מכירים את מנגנון ההגנה שכולנו מפעילים מדי פעם – "ההכחשה"? אני לא נכנס/ת לחשבון כי עדיף לא לדעת… כאילו אם אני לא בודק/ת אז זה לא קיים.
בדרך כלל כל הנושא של קבלת החלטות סביב כסף טומן בחובו המון מאבקי כוחות והורדות ידיים. בני הזוג עושים חשבונות אחד עם השני, מי הביא יותר לתוך הנישואין, הצד של מי נתן/תומך יותר, ההורים שלו נתנו הרבה, ההורים שלה – היא אפילו לא ביקשה! ואם הצד שלו/ה ביקשו שהוא או היא יחתמו על הסכם ממון לפני החתונה אז בכלל… ישנם המון מתחים שנוצרים סביב הנושא.
רוב האנשים (חוץ מהאנשים שקוראים את המאמר הזה כמובן) חיים עפ"י הרגש ולא לפי מה שחשבון הבנק שלהם מאפשר. מזמינים חופשות שאין ביכולתם לממן ואז לוקחים הלוואה כדי להחזיר את החופשה. נוסעים ברכב שהם לא יכולים להרשות לעצמם ומסיימים כל חודש במינוס. מתפתים לרכישות של דברים שהם לא באמת צריכים באינטרנט. לוקחים הלוואות על הלוואות על הלוואות כדי לכסות את המינוס ולהחזיר את ההלוואה…
אנשים רבים (שוב, לא אתם!) מבלבלים בין איכות חיים ורמת חיים – שני מושגים שצריכים להפריד. אני קונה לעצמי רכב יוקרתי או מזמין חופשה משפחתית יקרה בחו"ל, או רוכש דירה חדשה מקבלן, כי אני רוצה "איכות חיים" – אבל בעצם אני חי ברמת חיים מאוד גבוהה, כשאיכות החיים שלי היא נמוכה – כי אני חי במתח ולחץ תמידי, איך להחזיר ולשלם את כל ההוצאות האלה שלקחנו על עצמנו ועדיין לגמור את החודש בפלוס, או לפחות לא בגירעון.
כי יש הבדל גדול בין רמת חיים ואיכות חיים: רמת חיים זאת הרמה הסוציואקונומית, החלק החומרי. רמת הפינוקים שאני יכול להרשות לעצמי, האיכות, הגימור, ההבדל בין לגור בפריפריה, או לגור בעיר מרכזית. איכות חיים זה החלק הרגשי, ההווייתי, זאת השאלה האם טוב לי, האם אני רגוע ושליו, האם אני שלם עם עצמי, האם יש לי זמן לדברים שחשובים לי באמת, זמן איכות עם המשפחה, זמן זוגי וזמן איכות שלי עם עצמי. באופן אירוני, לפעמים כדי להגדיל את איכות החיים, מה שצריך לעשות זה דווקא להוריד מעט את רמת החיים.
אם אנחנו מרוויחים יפה ומתנהלים בצורה נכונה וטובה, ונעים לנו וכיף לנו ואנחנו שלמים עם עצמינו – רמת החיים ואיכות החיים שלי נמצאות בהלימה זו עם זו. לעומת זאת, אם אנחנו חיים ברמת חיים גבוהה ולא מרוויחים בהתאם, איכות החיים שלנו נפגמת ויש לזה השפעה ישירה ומשמעותית על המשפחה ועל הזוגיות. אם אנחנו חיים בהתאם למה שחשבון הבנק שלנו מאפשר, גם אם רמת החיים שלנו אינה גבוהה במיוחד, לפחות יש לנו איכות חיים גבוהה!
אז אחרי שהבנו את זה, בואו נדבר על עקרונות יסוד בהתנהלות כלכלית נכונה:
עקרון ראשון מדבר על חלוקת הנטל בבית – מי מביא את הכסף הביתה? מצד אחד, המסר החברתי הוא עדיין מאוד ברור ומגדרי – ברוב הבתים הגבר נחשב המפרנס העיקרי, העבודה שלו יותר "חשובה" כי הוא מרוויח יותר ממה שהאישה יכולה להרוויח באותו תפקיד באותה עבודה, אבל המציאות בישראל מכתיבה ששני בני הזוג מוכרחים לצאת לעבוד כדי לשרוד. ויש גם בתים שהמצב הוא הפוך. נוצר מצב ששני בני הזוג הם קרייריסטים ומישהו אחר מגדל במקומם את הילדים… לפעמים יש אימהות שבשבילן זה לא משתלם כלכלית לצאת לעבוד – כי העלות של המטפלת / הצהרון או הקייטנה, שותים את כל המשכורת שהן מכניסות, ולפעמים זה עדיין כדאי, גם אם זה לא מכניס לנו יותר כסף הביתה, כי זה נותן להן תחושת משמעות וערך, סיפוק, עניין והגשמה עצמית.
עקרון שני מדבר על חלוקת תפקידים ברורה בין בני הזוג – איך מתקבלות בבית שלנו החלטות שקשורות בהוצאות גדולות ויוצאות דופן? מי מנהל את כל הנושא הכספי? מי עובד על הדוחות? מי אחראי ללכת לבנק, לעקוב, לעשות את כל הבדיקות, להתמקח, לדאוג לעשות סדר בביטוחים, בפנסיה, במשכנתא, להפקיד כסף לקרנות השתלמות, לנהל תיק השקעות אם ישנו, להפקיד כסף לקופות גמל? הרבה פעמים אנשים אומרים "אני, מספרים עושים לי כאב ראש… אני לא מבין בזה כלום… זה לא מעניין אותי" – וזה בסדר גמור, כל זמן שדיברתם והסכמתם על כך ושלכל אחד ברור מה התפקיד או מה החלק שלו בחוזה הזה שנקרא 'ההתנהלות הכלכלית שלנו כמשפחה'.
עיקרון שלישי – הניהול של הכלכלה הביתית חייב להיות שוטף. לפחות אחד מבני הזוג צריך לעקוב אחר מאזן ההכנסות וההוצאות החודשי של המשפחה, ולוודא שאנחנו לא חורגים מהתקציב ולא נכנסים לצרות. אחת המלכודות הכי מסוכנות זה ה "בערך". אנחנו מכניסים בערך 20,000 ומוציאים בערך 18,000… אלא שאת ההכנסות שלנו עיגלנו למעלה, שיהיה נוח לשם החישוב… ואת ההוצאות שלנו עיגלנו למטה, והאמת שאין לנו שום מושג כמה באמת אנחנו מוציאים, כי חוץ מההוצאות הקבועות של החשבונות, התשלומים על הדירה ועל החוגים של הילדים, את כל ההוצאות הלא קבועות בכלל לא הכנסנו לטבלה ואין לנו שום מעקב אחריהן – וכך נוצר הפער מבלי שאפילו היינו מודעים אליו – וכך נוצר המינוס. והסכום החודשי של המינוס והריביות שיורדות הוא גירעון מצטבר. כמו כן, מישהו מכם צריך לוודא שאתם לא שוכחים את כל ההוצאות הקטנות שנעשות "על הדרך" מבלי שמישהו סופר אותם (הסיגריות, המתנות, הקפה והאוכל שאתם קונים מדי פעם בחוץ, ההשלמות של הקניות בדרך הביתה) וגם זאת יכולה להיות אחת המלכודות הגדולות, כשבלי ששמנו לב כל ההוצאות "הקטנות" האלה שלא נכנסות לתוך המאזן מצטברות לסכומים משמעותיים. בנוסף, כדאי לבדוק מדי פעם את החזרי ההלוואות והריביות, לבדוק מדי פעם שאין כפל ביטוחים ואתם לא סתם זורקים את הכסף לפח, לבדוק אם כבר כדאי להחליף מסלול במשכנתא, להשוות מחירים ולנצל מבצעים ולעבור לחברות סלולר / אינטרנט או כבלים אחרות.
בכל מקרה, חייב להיות שיח קבוע בין בני הזוג על כל הוצאה חריגה. אם הלך המקרר או מכונת הכביסה, אם החלטתי שהגיע הזמן לעשות שיפוץ, או שבא לי להעשיר את עצמי ולקחת קורס מקצועי או סדנא – זאת לא החלטה רק שלי, כי בזוגיות הכל זוגי וכל דבר שאנחנו בוחרים לעשות משפיע באופן כזה או אחר על כל המשפחה וצריך לדבר על זה… לפעמים הוצאות חריגות גדולות שלא התכוננו להן מראש יכולות בקלות לשבש את כל המאזן ולהוביל משפחה למשבר כלכלי.
ולעיקרון הרביעי והאחרון – ללמוד לתכנן מראש ולשים כסף בצד לטובת הוצאות עתידיות צפויות – למשל אם אני יודעת שאני מתכננת חופשת לידה ארוכה אחרי הלידה או שאני עומדת לצאת לשנת שבתון, כדאי שנערך לזה כבר מעכשיו ונשים כל חודש קצת כסף בצד, שהכסף הזה ישמש אותנו בתקופה שתהיה לנו פחות הכנסה למשפחה. אם אנחנו יודעים שיש לנו שלושה ילדים שנצטרך לממן להם בר מצוות, חתונות, לימודים, עזרה בשכ"ד, או ברכישת דירה לילדים שהתחתנו – נשים כל חודש בצד כסף שמיועד בדיוק למטרה זו. וזה נכון גם לגבי החופשה השנתית המשפחתית שלנו לחו"ל – במקום שנשבור אח"כ את הראש מאיפה לקחת הלוואה ואיך לממן, ניכנס ללחץ ונשלם ריביות גבוהות, בואו נדאג להקציב לכך את הכסף מראש וכך נמנע ממתח וריבים מיותרים. ואגב, אם כבר בחופשות משפחתיות עסקינן, אז לפעמים, אם המינוס עוד קטן, וויתור שנה אחת על החופשה היוקרתית בחו"ל יכול לפנות לנו סכום כסף לא מבוטל שנשים בצד לטובת צמצום המינוס, ויעזור לנו להתאזן מחדש, במקום להגדיל את הגירעון ולהיכנס לצרות יותר גדולות.
מה עושים אם נקלענו לקשיים? איך אנחנו עושים סדר בכל הבלגן הזה?
דבר ראשון, יושבים ובונים טבלת מאזן הכנסות מול הוצאות – פותחים קובץ אקסל במחשב ומסתכלים על המספרים בצורה אובייקטיבית, מסודרת ומדויקת –וממרחק. מה הכוונה מרחק? כשאני נמצא בתוך הסיפור ומעורב רגשית אני לא יכול לכתוב את העזרה להורים שלי בתור הוצאה במאזן החודשי, כי זה נתפס בעיני כ"לא מוסרי" – זה עניין רגשי לגמרי. גם הג'יפ היוקרתי שעליו אני נוסע זה עניין רגשי, כי זה חלק מההנאות והבילויים שלי בחיים. אבל כשרואים את כל המספרים רשומים בצורה מסודרת בטבלה, הם הופכים להיות רק מספרים ואז אפשר לחשוב ביחד ולהעלות רעיונות לפתרונות יצירתיים, לבחון אותם ביחד, ולנהל שיח ממקום לא רגשי, על מה אתם יכולים לעשות כדי לשנות את המצב ולשפר את מצבכם.
מחפשים את נקודות הכוח – למשל משכורת קבועה ויציבה, שירותים נוספים שאנחנו יכולים למכור, כמו שיעורים פרטיים, או עבודות פרטיות כעצמאים.
מחפשים את מוקדי הקושי – הג'יפ, הסיגריות, המותגים, האוכל שקונים כל יום בחוץ, סוג הבילויים והחופשות שאנחנו בוחרים.
מאתרים את כל המלכודות – ה"בערך" שדיברנו עליו, וכל הסעיפים שלא נכללו בהוצאות, הגירעון המצטבר, ההוצאות הלא צפויות שלא לקחנו בחשבון… התקלקל המקרר, התקלקלה הטלוויזיה, הילד צריך מחשב חדש, טיפולים רפואיים. תמיכה כלכלית בהורים המזדקנים, הלוואות שצריך להחזיר ועוד.
מנהלים שיח נכון על כסף – אין מה לעשות, כסף נוגע לנו ברגשות, בתפקוד המיני, באגו הגברי, כשאין לי כסף אני לחוץ. יש בזה המון מורכבות וזה מוציא מאתנו המון אמוציות. אבל ברגע שיש טבלת מאזן על השולחן, פתאום יש משהו חיצוני שאפשר ויותר קל לדבר עליו – קצת הרחקתי את זה ממני ועכשיו אני יכול להסתכל על זה מהצד ולראות את הדברים בצורה שונה. אפשר אפילו לנסות להסתכל על זה כמאזן של משפחה אחרת ולחשוב אם חברים היו פונים אלינו עם מאזן כזה, מה היינו מייעצים להם?
מה שעוד יכול מאוד לעזור לשיח מקדם הוא לעשות את ההפרדה בין 3 אמירות: מה אני רוצה, מה אני צריך ולמה אני משתוקק ולנהל את הדיון על איך אני מקיים את הצורך שלי, ומה העלות של הרצונות שלי מול התועלת. כמה זה עולה לנו ומה התמורה שאנחנו מקבלים. למשל,אם אני קונה שמלה יקרה שמשמחת אותי מאוד באותו הרגע, אבל בסופו של דבר אני לא לובשת אותה לשום מקום, אז היא לא מביאה לי שום תועלת בכך שהיא נמצאת אצלי בארון ומוטב היה לו השארתי אותה בחנות. דוגמא אחרת, אם יש לי חלום לעזוב את מה שאני עושה היום, כדי ללכת ללמוד מקצוע אחר ובעוד שנתיים לפתוח עסק, אז החודשים שבהם אני לא מרוויח, או משלם הוצאות שכר לימוד, הם השקעה לטווח ארוך. אותו דבר לגבי הוצאות על כלים שאני צריך לעבודה שלי כדי להתקדם, או שדרוגים שצריך לעשות בעסק – בניגוד למלכודת, כאן זאת ירידה זמנית לצורך עלייה – כי יש לי איזשהו אופק, איזשהו חזון ברור וחשיבה לעתיד, איך הדבר הזה הולך להכניס לי יותר כסף בהמשך. לעומת זאת, אם אני מחפש את עצמי ואין לי תוכנית ברורה מה באמת אני רוצה לעשות ובינתיים אני גם לא מכניס שום כסף הביתה – זאת מלכודת.
מרגישים שנקלעתם לחובות ובעיות כלכליות סבוכות ואתם צריכים עזרה מקצועית כדי לצאת מהבוץ? קחו אחריות ופנו לעמותת פעמונים הפועלת בהתנדבות. מרגישים שהמצב לא כזה גרוע ועם קצת עזרה והכוונה תוכלו למצוא את הפתרונות בעצמכם – פנו לפגישה אחת או שתיים אצל יועץ זוגי, שיעזור לכם לשים את הדברים על השולחן בצורה ברורה ומסודרת, לאתר את נקודות הכוח, מוקדי הקושי והמלכודות שלכם ולדבר על זה בצורה שתהיה מקרבת, מקדמת ובונה.
