לא פעם אני שומעת מהורים מתוסכלים שמגיעים אליי שהם חווים תחושת חוסר אונים מול ילדיהם: "הילד לא סופר אותנו", "הילד לא מקשיב לנו", "הילד הוא הבוס בבית"… ובאמת, בעידן המודרני שבו נתונה המשפחה תחת לחצים רבים, כלל לא פשוט להיות הורים.

המרדף אחר פרנסה וקריירה מלווה ברגשות אשם והורים רבים נוטים לפצות את ילדיהם על אובדן הזמן וחוסר נוכחות הורית, בצורה חומרית חסרת הגבלה, או על ידי הוויתור על גבולות ומתן שירותים מיותרים, ובדרך זו הם גם מזיקים לילדים וגם מתישים את עצמם.
מאחר ולשנותיו הראשונות של הילד חשיבות רבה להתפתחותו, ומאחר וסביבתו המיידית היא ההורים, אחריות כבדה מוטלת על כתפיהם. על ההורה לקרוא ולהבין את צרכיו השונים של כל ילד, גם אם לא נאמרו במפורש במילים, ולנסות לספקם ככל שניתן.
מרגע שאדם הופך להורה, תופסת ההורות מקום מרכזי בחייו, כשהוא נדרש למלא את אחד התפקידים העיקריים ואולי התפקיד החשוב ביותר בחייו. ההורה נדרש ללוות את ילדיו בכל שלבי התפתחותם, תוך התחשבות בצרכיהם המשתנים ובאופיים האינדיבידואלי, ולגלות אחריות רבה מבלי שקיבל הנחיות ברורות, או כלים למילוי משימה חשובה ומורכבת זו.
כולנו מפנטזים על ילדים עצמאיים, אחראיים, ערכיים, חברותיים ועוד. בפועל פעמים רבות הילד שלנו אינו עומד בציפיות ואז מתעורר אצל ההורים חשש, או קושי גדול בקבלת הילד.
עוד סוגיה לא פשוטה היא חילוקי דעות בין בני הזוג בכל הנוגע לגידול הילדים, וגם בהקשר זה חשוב שימצאו בידי ההורים כלים המסייעים לפתרון קונפליקטים ולגישור על הפערים בין גישות חינוכיות שונות. את שיתוף הפעולה בין בני הזוג אני אוהבת לדמות לעגלה רתומה לשני סוסים. כששני הסוסים מושכים לאותו כיוון העגלה נוסעת מהר וחלק. אבל, כשכל סוס מושך לכיוון אחר העגלה תקועה במקומה ואף עלולה להתפרק. גם בחינוך ילדים, חשוב ששני ההורים "ימשכו" ויובילו את הבית ואת דרכי החינוך לאותו הכיוון.