קודם כל, זכרו תמיד שהמטרה שלנו היא לצייד את הילד בכלים שיכשירו אותו לחיים ויעזרו לו להתמודד עם העולם האמיתי, תוך העברת הערכים, הנורמות והעקרונות שחשובים לנו ההורים. אנחנו רוצים לצייד את הילד שלנו בכלים ודפוסי חשיבה שיעזרו לו לנתח את המצב ולא להכניס את עצמו לסיטואציות קשות בעתיד. ולכן בעיני, הדבר הנכון לעשות הוא לחנך את הילד להיות חכם ולא צודק – תמיד לחשוב איך להימנע מסיטואציות של אלימות.
תפקידם של ביה"ס והמורים הוא לשמור על החוקים, ולהשליט סדר ומשמעת בתחומי ביה"ס, אבל, מה לעשות, הם לא תמיד מצליחים לעשות זאת. במקרים הללו, כשזה יוצא משליטה – אני עושה הפרדה ברורה בין גילאים צעירים מאוד לגילאי ביה"ס; בגיל שנתיים, אין לילד יכולת להבדיל בין מצב שבו הוא מתגונן, לבין מצב שבו הוא יוזם את האלימות (בד"כ כביטוי לתסכול / אכזבה / רצון להשיג דבר מה). לכן בגיל הזה, הדבר הטוב ביותר לעשות הוא להתרחק מהילד הפוגע ולבקש את עזרתו של אדם מבוגר (במקרה שלנו – הגננת או הסייעת).
לעומת זאת, בגילאי ביה"ס, כשההבחנה הזו כן אפשרית, אני אומרת לילדים שלי, שבאופן עקרוני אסור להרביץ. אבל, אם מישהו מרביץ לכם / תוקף אתכם, מותר לכם להחזיר ולעשות כל מה שאתם צריכים כדי להגן על עצמכם. אני מצפה שעם הזמן הם יפתחו שיקול דעת, יידעו לבוא להתייעץ איתנו, ההורים / לדווח למורים כשצריך, ולהחזיר כשאי אפשר אחרת. אם ילדי התגוננו, כלומר שמרו על עצמם מפני פגיעה, אעמוד לצידם ללא קשר לאמצעי בו השתמשו.
הורים באים ואומרים, אם אני מגדל את הילד לפי ערכים ש'אסור אלימות' אני לא יכול לצפות שהילד פתאום יהפוך לאלים כשהוא צריך להחזיר. אבל זה שהילד שלך מגן על עצמו כשמישהו תוקף אותו – לא הופך אותו ל"אלים". אם מישהו היה תוקף אותך (כבן אדם מבוגר) בסמטה חשוכה, לא היית עושה הכל כדי להגן על עצמך? האם בחיי היום-יום, אתה מחשיב את עצמך כטיפוס אלים? הורים אחרים יטענו שבכך שאנו אומרים לילד להגן על עצמו (או במילים אחרות "להחזיר") אנו מעודדים אלימות בביה"ס, כי זה מעגל בלתי פוסק. אני טוענת אחרת. אם מישהו ינסה להתנכל לילד שלי ויתקל ב'התנגדות אסרטיבית', סביר להניח שהמעגל הזה ייפסק, כי בפעם הבאה הוא כבר ידע לא להתעסק איתו.
כשהילד נחשף לתכנים קשים שהוא לא היה אמור לראות
