תחנה שלישית – משפחה מתבגרת | מיה צור
Depositphotos_48462203_s-2019

תחנה שלישית – משפחה מתבגרת

תקופת ההתבגרות המאופיינת בפרצי כעס, בהתנהגות בועטת ומרדנית, תופסת את ההורים בתקופת מעבר ומשבר של אמצע החיים. בו בזמן שהילדים מתבגרים, גם ההורים מתבגרים פיזית ונפשית, הם חווים זוגיות אחרת, שינויי קריירה, טיפול בהורים מזדקנים, בעיות של אין אונות וכד'… בנוסף, ההורים חשים כי הכלים שהיו להם עד היום לא מתאימים יותר. עד היום בתפיסה של ההורים הם ניהלו את העניינים, פתאום מזיזים אותם הצידה. הם מרגישים שאבדו משמעות. שאלת הרלוונטיות של ההורים מול המתבגרים עומדת למבחן, כל הקלפים נטרפים. אז קודם כל אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שהחיים זה לא רק הילדים, יש גם זוגיות, יש חברים ועיסוקים אחרים – אחרת נחווה אבדן משמעות נוראי.

הפערים בין שלב הילדות לשלב הבגרות מבלבלים ומטלטלים, וגורמים לתנודתיות עזה על פני סקאלת מצב הרוח של המתבגר. ממש כמו עץ צעיר שהגזע שלו אינו עבה דיו וכל רוח מטלטלת אותו. הטלטלות במצבי הרוח שלהם, הנעים ממצב של ים שקט עד לגובה גלי, מבלבלות את המתבגר, אך לא פחות ממנו, מבלבלות את הוריו, שמופתעים לגלות את עוצמות הצונאמי שחדר אליהם הביתה.
הורים רבים חרדים מהמעברים החדים שבין עצב לשמחה, אחרים נפגעים מההסתגרות ומהריחוק שמפגינים ילדיהם, ויש הנעלבים מהלשון החדה והפוגענית של המתבגר הקוצני שלהם. הורה למתבגר ניצב מול התנהגות שאינה מוכרת לו – מי שעד לא מזמן היה הילד שהיה תלוי בו וזקוק לו, מפגין עתה סימני מרד, חוצפה, מצבי רוח מתחלפים, חוסר גבולות והיעדר הכרה בסמכותו כהורה.
בסערת רגשותיהם מטיחים הנערים בהוריהם אמירות נוסח: 'מה אתה מבין?', 'את לעולם לא תביני מה שעובר עלי', 'זה לא עניינך', 'את לא תגידי לי מה לעשות' ועוד. כל אלה גורמים להורה להרגיש מבולבל ומאוים, פגוע, נעלב, לא רלוונטי, נטול סמכויות וכמעט מיותר. מתבגרים אומנם אינם זקוקים לטיפול פיזי מהוריהם, אבל הם צריכים הכלה, תמיכה והבנה. הם צריכים להיות בטוחים שאוהבים ומקבלים אותם. גם אם הם מתרחקים מההורים, הם עדיין רוצים וצריכים לדעת שיש להם לאן לחזור. אלא שההורים לעתים משדרים דחייה, אכזבה, חוסר אהבה ואי קבלה, וגורמים למתבגרים הרגשה שאינם זמינים עבורם, ושהם אינם סומכים עליהם ואפילו מתביישים בהם. 

לפני שההורה יתפנה להבין מה עובר על ילדו המתבגר, עליו להבין ולהתמודד עם עצמו ועם רגשותיו. ולאחר שעשינו זאת, חובה עלינו להיות חזקים ואיתנים כמו סלע, מול גלי הים שמכים בנו ולא להישבר. עלינו לקבל את הילד, שהפך למתבגר – ללא תנאים ולדעת להכיל את רגשותיו. זה לא אומר שאנחנו  מקבלים את התנהגותו!  יש צורך בהצבת גבולות! חשוב שהמתבגר יידע שההורה לא מוכן לקבל כל התנהגות – הוא לא מוכן שירביצו לו, הוא לא מוכן שידברו אליו בצורה לא מכבדת, הוא לא מוכן להתנהגות מסכנת. אל לו להורה למחול על כבודו! חשוב להדגיש כי ההתנהגות בגיל ההתבגרות מושתתת על הערכים של אותה משפחה, אשר נבנו מגיל הילדות המוקדמת. 

הפתרון – משא, והרבה מתן

לא להיכנס למאבקי כוח ומלחמות על אגו עם המתבגרים, כיוון שלמתבגרים יש אנרגיות חזקות וכישרון להביא את הוריהם לידי תבוסה. יש להם נטייה לגרור את ההורים למקומות שמלכתחילה לא רצו להיכנס אליהם, ולגרום להם להתפרץ מתוך חולשה. לכן על ההורים להיות בשליטה, לא להתנהל מתוך סחיטה, כניעה ופחד, בלבול או חוסר אונים. וכל הזמן לזכור את כל הדברים שהמתבגר שלנו מתמודד איתם בו זמנית: צו ראשון לצבא, לימודי נהיגה, בגרויות, אינטראקציות מורכבות בביה"ס, אהבות ראשונות, פעמים ראשונות, שינויים פיזיולוגיים, הורמונאליים, רגשיים ופסיכולוגיים, החיפוש אחר זהות נפרדת מההורים ומיקומו בחברת השווים, מראה חיצוני שמשתנה בכל רגע, מצבי רוח, איבוד שליטה, חוויה של חוסר המשכיות ובלבול, כל יום אני קם אחר… אז אל תבטלו את הקושי ואל תהדפו, תנו לזה מקום, הקשיבו, קבלו, הכילו, עודדו, הראו לו שמה שהוא עובר זה טבעי ונורמאלי ושאתם תמיד שם בשבילו. שלא כמו עם ילדים קטנים, שההורים הם המחליטים והקובעים, עם מתבגרים צריך ורצוי לנהל מו"מ ולהגיע להסכמות. 

בשלב הזה ההורות צריכה להשתנות ולהתפתח, כאשר אחת המשימות העיקריות המוטלת על הורה למתבגר, היא להעביר את הילד מתלות לעצמאות מוחלטת. אם ההורה לא ישכיל לשחרר את החבל, זה לא יקרה. ראשית, עלינו להבין כי הצורך למרוד ולבעוט במוסכמות נובע מתוך הצורך של המתבגרים להפנות את מרכז הכובד שלהם מתחושת השייכות המשפחתית לתחושת השייכות לחברת השווים – ההשתייכות החברתית. מדובר בתהליך ההיפרדות, שהוא כשלעצמו תהליך חיובי, שכן בלעדיו, המתבגר לא יצליח לעזוב את הבית ולבנות לעצמו חיים עצמאיים. זו דרכם של המתבגרים לבחון את עצמם, להוכיח לעצמם ולסביבה שהם גדולים, עצמאים ויכולים. המרד הוא למען עצמם ולאו דווקא נגד ההורים, והבית הוא המקום הבטוח, שבו הם יכולים להרשות לעצמם לעשות זאת, מבלי לפחד שלא יקבלו, או יפסיקו לאהוב אותם. 

אז איך עושים את זה?

כרגע יש סימטריה, ההורה בלחץ וגם המתבגר בלחץ. אנחנו צריכים למצוא צורת התנהלות חדשה בבית. ההורים רוצים לתת למתבגר אחריות, ללא עצמאות. המתבגרים רוצים לקבל עצמאות, ללא אחריות. כאן המשימה ההורית היא לאפשר למתבגר את בחירותיו, אבל לאפשר לו גם לעמוד מאחוריהן ולשאת בתוצאות שלהן! המשימה ההורית בשלב הזה היא מצד אחד, לא קרבת יתר (היוצרת תחושת חנק ותלות), ומצד שני לא חוסר גבולות, ניתוק, ריחוק, אין דין ואין דיין… – כן להדגיש את הגבולות! הסמכות ההורית הנכונה בשלב הזה היא כזו שתתרום להסתגלות טובה של המתבגר למצבו החדש, קבלת השונה וסובלנות לשינויים. היכולת לשלב מתן חום, הכלה, אוטונומיה רגשית (מה שאתה חווה זה בסדר), יחד עם דרישה להתנהגות בוגרת והענות לחוקים המקובלים במשפחה, והימנעות של המתבגר ממעשים העלולים לפגוע בו או לסכן אותו. מצד אחד עידוד לנבדלות – אתה יחיד ומיוחד, תפתח דעה עצמאית, ומצד שני – יש נורמות. לאפשר למתבגר ניידות – כניסה ויציאה מהבית. להסכים ולקבל את השינויים במעמד שלי ובשליטה שלי כהורה. 

לילדים בגיל ההתבגרות יש שפה חדשה של נהימות ונביחות… אם ההורים יבינו שזה של הילדים ולא משהו אישי כלפיהם, יהיה להם קל יותר להקשיב. למתבגר יש צורך שיעמוד מולו הורה חזק, שיכיל אותו, באמפתיה ובהבנה מלאה, מול כל המצוקה והבהלה שהוא חווה. הקושי של ההורים לתקשר עם ילדיהם המתבגרים נובע מכמה סיבות: 

  1. הבלבול – באיזה כובע אני עכשיו, האם אני חבר או הורה?
  2. הפחד מהתוצאות – איזה מחיר יהיה לעמדה שאני מביא מולו כרגע? 
  3. הקושי של ההורה לצאת מעמדתו – נעלבתי, התבצרתי בעמדתי ואני לא מוכן להתגמש.
  4. התנשאות של ההורה על הילד (אני, ממרום גילי וניסיוני, יודע יותר טוב ממך).
  5. עוצמות רגשיות מצד ההורה – ההורה חושש מהדרמטיות שהמתבגר יביא לדו-שיח, או שזה מנגן לו על המיתר האישי – נושא טעון רגשית, הפוגש את ההורה במקום לא פתור.

שיתוף הוא כלי חזק מאוד בשלב הזה, כמובן במינון הנכון, ורק אם זה מתאים לילד – אם הוא פנוי לזה. דברו איתו בגובה העיניים, התייחסו אליו כאל אדם בוגר – הוא כבר לא ילד. דברו איתו כמו שאתם מדברים עם חבר/ה. שימו דגש על מערכת היחסים שלכם. שאלו אותו אם אפשר לעזור במשהו. הכינו לו משקה, שבו ושוחחו איתו, הקשיבו לו, צאו יחדיו לטיול לילי עם הכלב. צרו אווירה של קרבה ותחושה של קבלה, הרגשה שאתם תמיד שם בשבילו, מקשיבים לו וגם סומכים עליו.
ואם לא עשיתם את זה עד עכשיו – זהו זמן טוב לשאול את עצמכם מהן המטרות ההוריות שלכם. מהו החזון – איזה ילד אתם רוצים לגדל? כדי שיגדל ילד עצמאי, בעל ערך עצמי אוהב ונאהב – עליכם להעצים אותו, להעניק לו המון עידוד וקבלה (בניגוד לביקורת), לדעת להקשיב לו ולהכיל אותו, ולגלות פניות הורית לצרכיו.

התנהגות מסכנת

ההתערבות המכרעת של המשפחה היא בתחום המניעה, או במלים אחרות, בפעולה חינוכית מקדימה, שמטרתה הנחת תשתית חיסונית כדי שהמתבגר לא יבחר בסמים. משפחות המקיימות דו-שיח שוטף עם המתבגרים, מצליחות בדרך כלל להציב גבולות, על בסיס מערכת ערכים משותפת. אם המשפחה רוצה למנוע שימוש של ילדיה בסמים, עליה לנקוט כמה צעדים: הגדרת עמדה ברורה כלפי הסמים, תוך כדי הנמקה רציונאלית וערכית של ההתנגדות. התנהגות עקבית כלפי הילדים. תקשורת פתוחה וכנה בין ההורים לילדים. הצבת גבולות ומתן אלטרנטיבות להתנהגות מסתגלת. 

מיה צור, יועצת זוגית ומדריכת הורים לגיל הרך ולמתבגרים. התמחות בהפרעות קשב. התמחות בילדים עם אלרגיות למזון. בעלת תואר B.A. במדעי ההתנהגות.

שתפו את המאמר:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
שיתוף ב email

מאמרים בנושא הדרכת הורים לגיל הרך

הגעתם לסוף :)
הגעתם לסוף :)

לקבלת מאמרים וטיפים ישירות למייל, אנא מלאו את הפרטים ושלחו

אל תפספסו מאמרים וטיפים שיגיעו אליכם ישירות למייל!
תודה על הרשמתך

צריכים הדרכת הורים או ייעוץ זוגי?

השאירו פרטים ואחזור אליכם בהקדם!
תודה על הרשמתך

צריכים הדרכת הורים או ייעוץ זוגי?

השאירו פרטים ואחזור אליכם בהקדם!
תודה על הרשמתך
דילוג לתוכן