ראשית, חשוב להבין שמבחינת השלב ההתפתחותי הנורמאלי של הילד זה הגיל שבו הוא פתאום מבין שהוא ישות אוטונומית, שיש לו צרכים משלו, חשקים משלו ורצונות משלו ושהוא יכול גם לא לציית. זוהי תובנה שמביאה לתחושה של עצמאות. ואיזו דרך טובה יותר מסרבנות כדי להפגין עצמאות? עכשיו הילד צריך להוכיח לעצמו ולהורה שהוא אדון לעצמו.
ילד בגיל הזה חווה גם המון תסכול, בגלל נחיתות גדולה שהוא מודע לה. תמיד יש סיבה להתפרצות. אבל אין טעם לשאול ילד כאשר הוא בוכה וצורח, למה הוא עושה את זה. ילדים לא יודעים למה הם מתנהגים ככה, זה לא מודע. אז מה עושים? קשה מאוד לילד לצאת מהתקף זעם. אנחנו צריכים לעזור לו לצאת מזה. לתווך לו "אתה נורא כועס / מתוסכל / מאוכזב / עצוב? בוא, אני אתן לך חיבוק ואשמור עליך עד שזה יעבור" ולחבק אותו באסרטיביות (אם משתולל ובועט – עם הגב אליכם). לשים גבול: "אם תבעט בי / תרביץ לי אני מיד מורידה אותך", ולדאוג שלא ישתלם לו לעשות זאת שוב.