מה קורה כשיש לנו ילד שלוקח לו הרבה זמן 'להפשיר', ונצמד לרגל של אמא… ולנו יש ציפיות, "אתה כבר בן 5, אתה יכול להשתתף"… אבל זה לא קורה. בד"כ מה שאנחנו עושים זה לדחוף את הילד, "נו, לך תשתתף! לך תשחק! לא באנו כדי שתשב עליי"… וזו הטעות. אנחנו צריכים להכיר בזה שהילד מתמסר לאט וזה הקצב שלו ולקבל את זה. אם שואלים אותו איך קוראים לו והוא מתחבא מאחורי אמא, לא להגיד "הוא ביישן" ולשים עליו כותרת! פשוט להגיד "קוראים לו…" ולתת לו להמשיך משם. מצד אחד לא לחזק את זה, מצד שני גם לא להאיץ בו ולנסות לדחוף אותו. להפסיק לדבר על זה, להפסיק להתייחס לזה, אם זה אפשרי לתת לו את תחושת הביטחון והחום שהוא צריך. ובסיטואציות שזה לא מתאים לנו, כמו למשל כשהולכים לחוג, להגיד לילד מראש שאמא יכולה להישאר איתו רק 10 דקות כי אח"כ יש לה סידורים. אחרי 10 דקות לקום ולהגיד לילד "עכשיו אני צריכה ללכת, אתה יכול להישאר פה ואני אבוא לקחת אותך כשהחוג יסתיים, או שאתה יכול לבוא איתי" ומה שהילד מחליט זה בסדר. אף ילד בן 16 לא נשאר צמוד לרגל של אמא שלו. זה עובר עם הזמן.

"תוציא כבר את האצבע מהפה!" – על מציצת אצבע בגיל מאוחר
מציצת אצבע המופיעה בגיל מאוחר (5-6) עשויה להיות תגובה רגרסיבית להולדת אח/ות, או שלב התפתחותי נורמטיבי. הילד משתמש במציצת האצבע, כדרך…

