בכי צרחני ומתמשך יכול בקלות להוציא הורים מדעתם. מה עושים כששום דבר לא עוזר?
כשאנחנו ניצבים מול בכיים ומצוקתם של ילדינו הקטנים, לעיתים במקום להרגיש כלפיהם אהדה או חמלה, אנחנו כועסים עליהם. אנו חשים שהם "עושים לנו דווקא", רוצים להקשות עלינו. אך זוהי רק דרכנו הלא מוצלחת להקל על עצמנו מלחוש את סבלם של יקירינו.
פעמים רבות איננו מבינים את הגורם או הסיבה לבכי, וגם כשאנחנו "מבינים" את הסיבה, פעמים רבות זו אינה נראית לנו "סיבה ראויה". נוכח בכיו הבלתי פוסק של הפעוט אנחנו מוצפים רגשות קשים. ואז, במקום לטפל בגורם לבכי ולהעניק לילד את ההקשבה, האמפתיה ותשומת הלב שלה הוא זקוק, אנחנו מתאמצים להפסיק את הבכי מבלי לפתור את הבעיה. אנחנו אומרים לילד בכעס שיפסיק לבכות, מענישים, מבודדים, לועגים, ובמקרים קיצוניים אף נוהגים כלפיו בתוקפנות ובאגרסיביות. מה שמחמיר את המצב. או – שאנחנו כל כך כמהים לקצת שקט, שאנחנו מוותרים על הגבולות שהצבנו ונכנעים לדרישותיו של הילד. בכך אנחנו מחזקים את הבכי כדרך התקשורת העיקרית של הילד, שמצא כלי מצוין כדי להשיג מאיתנו את כל שליבו חפץ.
עלינו להבין כי בכי הוא מנגנון הכרחי ובריא לשחרור מתחים ולפריקת רגשות בכל גיל, במיוחד אצל תינוקות ופעוטות, בהיעדר מנגנונים אחרים לכך. הילד לא עושה את זה נגדנו, הוא עושה את זה בעד עצמו.
אז מה עושים?
מתאמצים להבין – הוא באמת סובל
אם זה תסכול גדול על חוסר הצלחה או תחושת נחיתות, אם זו תחושה שעצמאותו נשללת ממנו, אם זו אכזבה על דבר שרצה ולא קיבל, אם תחושת עלבון והשפלה, תחושה שאני לא אהוב / רצוי / מובן, קושי בדחיית סיפוקים, כאב, או עייפות גדולה… עצם הניסיון שלנו להבין את הילד, להקשיב לו ולנסות להיענות לצרכיו – גורמים לו להרגיש רצוי, חשוב וראוי. זהו הבסיס לתקשורת בריאה ולתחושת ערך (הן של הילד והן של ההורה).
מחבקים את הילד, נשארים קרובים ומביעים אמפתיה
הילד שלכם במצוקה. נסו להרגיע אותו במגע גופני אוהב ובדיבור אמפאתי ומעודד. אפשר לומר לילד: "אני מבין שאתה מאוכזב / כועס / פגוע / מתוסכל, ולכן אתה בוכה. בוא ואשאר איתך / אחבק אותך עד שהתחושה הלא נעימה תעבור."
דואגים שהבכי לא ישתלם – אצלנו לא משיגים דברים באמצעות בכי!
לעתים הורים תורמים, שלא במתכוון, להנצחת הבכי כדרך תקשורת עיקרית. ילד מבקש מההורה דבר מה וההורה מסרב. הילד בוכה, צורח, משתולל, משתטח וההורה נעתר. הילד לומד שהבכי הוא דרך לבטל מגבלות ואיסורים ולהשיג דברים מההורים.
חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני, מסביר: "בדרך זו ההורים פוגעים כמעט בכל ערך של המנהיגות ההורית: הם אינם פועלים על פי חשיבה אסטרטגית ואינם שומרים על העקרונות שלהם, הדוגמה האישית שהם נותנים מצביעה על חוסר עקביות וחוסר אמינות, הם אינם שומרים על גבולות, הם אינם מקיימים דיאלוג עם הילד, אלא מאפשרים מערכת של מניפולציות ומאבקי כוח, וקיים גם סיכוי רב שעל רקע זה מתנהלים לא מעט ויכוחים בין ההורים בנוסח "את משחיתה את הילדה!"; "לךָ קל לדבר, אתה לא כאן כל היום!"… בדרך זו ההורים מחלישים את הילד, שמתקשה עוד יותר להכיל תסכולים ולומד להפעיל את ההורים באמצעות בכי".
במקום זאת, אומר עמית, עדיף ללמד את הילד להתבטא בתקשורת מילולית: לדבר, במקום לבכות. אפשר לומר לילד: "כשאתה בוכה, קשה לי לדעת מה הבעיה. תסביר לי במילים". כל אימת שהילד מצליח לבטא את מצוקתו במילים, ללא בכי, יש לחזקו על כך. אפשר לומר לו, למשל: "איזה יופי שאתה מצליח להסביר לי ש… בלי לבכות". במיוחד חשוב לחזק את הילד כשהוא נרגע מבכיו ומצליח לדבר: "הנה, עכשיו שאתה מסביר לי זה יופי; אני מבין ואשתדל לעזור לך".
מבקשים עזרה מבן/ת הזוג
לעתים, למרות כל ניסיונותיו של ההורה, דבר אינו עוזר להרגיע את הילד הבוכה, וההורה המתוסכל מאבד את סבלנותו ואת עשתונותיו ונכנס למאבק כוחות עם הילד. רגע לפני שמגיעים למצבים קיצוניים כאלה, כדאי שההורה המותש יתחלף עם ההורה השני וייקח לעצמו פסק זמן להתאושש ולחזור לעשתונותיו וליכולתו לתפקד בצורה שקולה ורגועה.
