בשלבי ההתפתחות הראשונים ילד תופס את העולם ב"שחור ולבן". מותר ואסור. בסדר, או לא בסדר. ולכן ילד צריך שיהיה לו מודל לחיקוי. המודל שהילד נחשף אליו בשנות חייו הראשונות הוא קריטי למסקנות שהילד ייקח איתו לחייו.
אדלר טען כי חינוך אינו מתרחש בנקודת זמן ספציפית, כשאני יושב לדבר ולהסביר לילד שלי, אלא מתרחש 24 שעות ביממה. אלה דפוסי היחסים שהילד קולט בין בני המשפחה. דרכי החינוך של הילד למעשה מכילים בתוכם את כל המרכיבים: את האווירה המשפחתית, את המערך המשפחתי ואת דמויות ההורים. המסרים הלא מילוליים שהילד קולט והדוגמא האישית (MODELLING) חזקים הרבה יותר מאשר המילים. ולכן חשוב ביותר שתהיה הלימה בין מה שאנחנו אומרים לילדים, לאיך שאנחנו מתנהגים. ככל שתהיה הלימה טובה יותר בין ההתנהגות שלנו לבין הציפיות והמסרים שאנחנו מעבירים לילד, כך יש סיכוי טוב יותר שהתפיסה הסובייקטיבית של הילד תהיה קרובה יותר לדרך שבחרנו לחנך אותו.
קיימות אין ספור דוגמאות לחוסר הלימה, שהורים אומרים דבר אחד, ומתנהגים בדיוק להפך:
- אמא שאומרת לילד שהכי חשוב תמיד להגיד את האמת, ודקה אח"כ כשמצלצל הטלפון היא אומרת לו "אין לי כוח לזאתי, תענה, תגיד שאני לא בבית"…
- אבא שמחנך את הילד לשמור על החוק, אבל עובר על המהירות המותרת, ובלילה – אחרי 20 דקות שהוא לא מצליח למצוא חניה הוא עולה על המדרכה, או חונה באדום לבן.
- הורה שמטיף לילד על חשיבות השמירה על כללי הבטיחות, אבל מוותר על חגירת חגורות הבטיחות ברכב בתוך העיר. וכשהוא הולך עם הילדים ברגל והכביש פנוי הוא חוצה את הכביש לא במעבר החצייה, או כן במעבר החצייה – אבל באור אדום.
- אמא שמסבירה לילד שחייבים לשלם על מה שקונים, אבל כשהיא עם כל השקיות מהסופר, מגלה ליד האוטו, שהילד הכניס לכיס ממתק בלי ששמה לב, היא אומרת "טוב, לא נורא…" נכנסת לאוטו ונוסעת.
- אבא שמחנך את הילדים לא לקלל, אבל כשהוא נוהג ומישהו חותך אותו בכביש הוא פותח עליו כזאת ג'ורה שלא נדע…
- אנחנו כל הזמן מדברים עם הילדים על תזונה נכונה, כמה חשוב לאכול בריא, לשתות הרבה מים, פירמידת המזון – אבל אנחנו בעצמנו כל היום שותים רק קולה וקפה, חוטפים משהו מהיר לאכול, בעמידה ליד השיש… בדרך כלל ג'אנק פוד.
- אנחנו מסבירים לילדים כמה חשוב לעשות פעילות גופנית ולא להתנוון כל היום מול הטלוויזיה, אבל זה בדיוק מה שאנחנו עושים מרגע שאנחנו חוזרים הביתה בערב… רובצים על הספה מול הטלוויזיה, אחרי שחנינו הכי קרוב שאפשר – שלא נצטרך חלילה ללכת יותר מדי ברגל, ועלינו במעלית.
- אנחנו מטיפים לילדים כמה ההתמכרות שלהם למסכים מזיקה לבריאותם, להתפתחות שלהם, לכישוריהם החברתיים ועוד, ומבקשים שיעזבו את המסך לרגע ויקדישו קצת זמן למשפחה… אבל אנחנו בעצמנו לא מסוגלים להניח את הנייד לרגע אחד בצד.
צריך להבין שהדוגמא האישית שלנו מגרה את הילד להתנסות בדברים שונים ופותחת הזדמנויות התנסות עבורו. לא מספיק לילד שהוא רואה את אבא עושה משהו, הוא רוצה לנסות את זה בעצמו. ילד רואה את ההורה עובר את הגבול – וגם הוא עובר את הגבול, אלא שהוא חוטף על הראש… ואז נוצר דיסוננס קוגניטיבי. אבא עבר את הגבול ולא נענש. אז מה, לאבא מותר ולי אסור?
לצערי, פעמים רבות, הורים אינם מודעים לגודל האחריות שיש להם כשהם למעשה מהווים דוגמא אישית ומודל לחיקוי עבור ילדיהם.
על חשיבותה של תרבות הפנאי בקרב ילדים ומתבגרים
רוצים ילד שאפתן ובטוח בעצמו? הפסיקו לשבח והתחילו לעודד!
