מכירים את זה שכל הבית מפוצץ בצעצועים ומשחקים. לילדים שלכם יש הכל, אין משחק שהם ביקשו ולא קניתם להם, אבל הם בשלהם "משעמם, משעמם, משעמם לי!" – איך מתמודדים עם התופעה הזאת?
יום אחד בני הזמין אליו חבר. יחד הם נכנסו לחדר ופתחו את ארון המשחקים הגדול. שני הבנים שלי רוקנו את כל הארון, בניסיונות נואשים לרצות את החבר ולמצוא משהו שירצה לשחק איתם. אבל החבר רק ישב וחזר על המנטרה שלו "זה משעמם, זה לא מעניין, אני רוצה ללכת הביתה". מהר מאוד הבנתי שלא משנה מה הם יציעו לו וכמה הם יתאמצו "וירקדו לפניו", הוא כבר החליט מראש שזה משעמם. אחרי שעה ארוכה, כשראיתי כמה הסיטואציה מתסכלת אותם, קראתי להם אליי והצעתי להם שבמקום לנסות לרצות את החבר, פשוט יבחרו מה הם רוצים לעשות ויתחילו לשחק. אם ירצה – יצטרף, אם לא – לא. וכך היה. הם שיחקו, החבר ישב בצד וחזר על המשפט שלו, פעם אחר פעם, עד שלבסוף אמא שלו באה וגאלה אותנו מייסורינו.
זו לא היתה הפעם היחידה בה נתקלתי ב"תופעת השעמום". באחד מימי חופשת סוכות, נסענו לטייל בנמל עין גב שבכנרת. היה שם ספסל דמוי חרטום של ספינה. מקום נפלא לעצירה, למנוחה, להפסקת אוכל… בנקודת תצפית על המזח ונופי הכינרת, הוצאנו את הסנדוויצ'ים ונהנינו מריח הים ומבריזה נהדרת. הילדים מיד הפליגו אל עולם הדמיון ודימו איך הם פיראטים קשוחים, המשיטים את ספינתם ובדרך נתקלים בספינת שודדי ים. "להשתטח!" קרא בני בכורי, והשני השקיף במשקפתו (כוס שקופה מאורכת שמצא במקום) והשיב לו "אני רואה אותם… סובבו מיד את הספינה והכינו את התותחים!". ואז עלה ילד אחד, עם פרצוף חמוץ. הוא העיף מבט חטוף ב"ספינה שלנו" ואמר לאביו "יאללה, אין פה כלום, איזה שעמום! בוא נלך מכאן". מדהים איך אותו מקום בדיוק – לאחד זו ספינת פיראטים מרתקת, לשני חתיכת עץ ישנה, וחסרת חיים. ושוב עולה המסקנה, כי המציאות היא בעיני המתבונן בלבד.
נסו לעשות תרגיל קטן בבית עם הילדים שלכם – בחרו כל חפץ שהוא (למשל ספל) ותארו אותו בפני הילד בשלוש דרכים שונות (פעם אחת ציינו רק את העובדות היבשות, רצוי בטון מונוטוני ואדיש: מה קוטרה של הכוס, הגובה, עובי השפה, הצבע, עם או בלי ידית, מה תוכנה… פעם שנייה בהתלהבות רבה, כאילו שאתם צריכים למכור עכשיו את הכוס הזאת למישהו, ופעם שלישית בצורה יצירתית – מה עוד אפשר לעשות בה?). לאחר מכן, בקשו מהילד שלכם לבחור אובייקט כלשהו (את הדבר הכי משעמם שהוא רואה) ולעשות אותו הדבר. המטרה היא להדגים וללמד את הילדים שלנו, שכל דבר אפשר לראות בכל מיני צורות. בסופו של דבר, אנחנו אלה שבוחרים באיזה צורה אנחנו רוצים לראות את הדברים ולתאר אותם. לכן אם יהיה לנו משעמם או לא – זה עניין של החלטה וזה לגמרי בידינו!
ועכשיו אני רוצה לשאול אתכם – על מי מוטלת האחריות למצוא עניין בדבר?
האם ההורים הם אלה שצריכים לדאוג ולהציע שפע גירויים, לבדר ולשעשע את ילדיהם בכל רגע נתון? התשובה לשעמום צריכה להיות הסקרנות הטבעית. עודדו את ילדכם להתעניין, לחקור את סביבתו, לשאול שאלות, ובאופן זה ללמוד דברים חדשים ולהרחיב את ידיעותיו. ואם לפעמים הוא לא מצליח למצוא עניין ומשתעמם – גם זה בסדר.
זה לא נורא אם קצת משעמם לו לפעמים, אתם לא חייבים למלא לו כל דקה ביום באטרקציות ובפעילויות. להפך! השעמום הוא שיעור חשוב ביותר לחיים. בחיים ישנם הרבה רגעים כיפים, רגעים יפים ומרתקים, ואף מרגשים, אבל הרבה יותר מאלה, יש רגעים משמימים, רגעים של המתנה ושעמום, שהילד שלנו יצטרך להתמודד איתם בעתיד (למשל, ההמתנה על קו הטלפון… פקק תנועה, המתנה בתור, להמתין שמישהו יסיים לדבר ואוכל להגיב על דבריו), ויש כאלה שהוא צריך להתמודד איתם כבר עכשיו (לשבת במשך שיעור שלם בכיתה ולהקשיב למורה, להמתין שאמא/אבא יסיימו את מה שהם עושים, או יסיימו לדבר עם מי שהם מדברים ויתפנו להקשיב לו, להמתין שהאוכל יהיה מוכן, לשבת באוטו במשך נסיעה ארוכה ועוד). בקיצור, ההתמודדות עם השעמום היא חלק בלתי נפרד מהחיים.
אז תעשו לעצמכם טובה, תפסיקו להתרגש ולהיבהל מכך שהילד אומר לכם "משעמם לי". מותר ואף רצוי שיהיה לו גם קצת משעמם לפעמים. אל תרגישו אשמים. אל תהפכו מיד לצוות הווי ובידור. אל תמהרו להציע לו פתרונות. אני אומרת לילדים שלי, שמציאת עניין היא בתחום האחריות שלהם ואני סומכת עליהם שימצאו מה לעשות – והם מוצאים. אם לא תהפכו לספק הבידור הראשי בבית ותתנו לילדיכם את האחריות ואת ההזדמנות למצוא את הפתרונות בעצמם, תראו שדי מהר הם מתחילים להיות יצירתיים, פתאום הם נזכרים בכל מיני משחקים שמזמן לא נגעו בהם, מציירים, גוזרים, מדביקים, לוקחים ספר וקוראים, מפליגים בעולם הדמיון, מתנדבים לעזור במטלות הבית, או יוזמים מפגש עם חברים…
על חשיבותה של תרבות הפנאי בקרב ילדים ומתבגרים
רוצים ילד שאפתן ובטוח בעצמו? הפסיקו לשבח והתחילו לעודד!
דוגמא אישית שווה יותר מאלף מילים
