אתם מגיעים אליי להדרכה עייפים ושחוקים, למודי משברים, עם ניסיון מוכח של 10 שנים לפחות בהורות(!). וגם אם עד היום הכל תקתק אצלכם כמו שצריך והייתם בטוחים שיש לכם את זה ואתם הולכים לצלוח את גיל ההתבגרות בקלות, אתם מגלים שהכלים ששימשו אתכם עד היום, כבר לא עובדים (אפילו שעם אחותו הגדולה זה עדיין עבד ואיתה הכל היה בסדר!). פתאום זה מרגיש כאילו כל אחד מחוץ לבית הוא יותר משמעותי ומשפיע על הילד שלנו מאתנו, ההורים. פתאום אנחנו מרגישים פחות רלוונטיים. פתאום אנחנו ממודרים לחלוטין מעולמו של המתבגר, מהמרחבים הפיזיים והווירטואליים שלו וזה יוצר תחושה של אובדן שליטה, שבאופן טבעי מעלה את רמת החרדה.
ברמה הפרקטית – אתם מרגישים שאתם צריכים עזרה איך להגדיר מחדש את מרחבי הפעולה (הגבולות) ואיך להשיג את שיתוף הפעולה של המתבגר שלכם, מבלי לקלקל את היחסים או להיכנס איתו למאבקי כוח ועימותים מיותרים, שבהם ההורים מפסידים מראש.
ברמה העמוקה יותר – אתם מופתעים מהתוצר… כל זמן שהיה קטן הוא היה כחומר ביד היוצר ואתם ידעתם בדיוק לאן אתם מכוונים. בגיל ההתבגרות ההורה עומד מול הילד שלו בהפתעה גמורה ועם סוג של תסכול ואומר לעצמו, זה מה שיצא מכל ההשקעה שלי?… אולי עוד אצליח לעשות מקצה שיפורים של הרגע האחרון… ואז אנחנו נכנסים למוד גבוה יותר של לחץ.
גם אם נראה שהגעתם למבוי סתום, תמיד יש עוד אפשרויות שלא חשבתם עליהן. יכול להיות שתצטרכו לשקול אם ההשלכות הן כאלה שאתם יכולים לחיות איתן, אבל האפשרויות קיימות.