הורים רבים מתלוננים שילדיהם כל היום "תקועים" מול המחשב, או רובצים מול הטלוויזיה, או שכל היום הם מדברים ושולחים הודעות בסמארטפון, מסתובבים עם חברים בחוסר מעש ומבזבזים את זמנם על שטויות, במקום ללמוד ולעשות משהו מועיל…
אם התלונה הזאת נשמעת לכם מוכרת, דעו שאתם בחברה אנושית טובה. הורים רבים טועים לחשוב כי שעות הפנאי הן על חשבון הדברים החשובים באמת, וששעות הפנאי, במהותן, הן שעות מבוזבזות, שבהן הילד שלהם פשוט לא עושה כלום. אולם, מה שהורים לא מבינים, הוא ששעות הפנאי הן צורך נפשי, התפתחותי ותפקודי, הן בילדות והן בחיינו הבוגרים.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא אומרת שלא חשוב לפתח בילדינו תכונות של אחריות, ניהול הזמן, סדר וארגון, משמעת, נחישות והתמדה. כל אלה חשובים מאוד. אבל, לצד כל אלה, לא פחות חשוב לעודד את הילד להתחבר לעצמו, לגלות מה מייחד אותו, להתמסר למה שכיף לו ולמה שעושה לו טוב ולא לנוון את הסקרנות הטבעית, יכולת הבחירה החופשית וההנאה.
שעות הפנאי הן הזמן בו ילדכם מגבש את זהותו העצמית, לומד להכיר את עצמו, את עמדותיו, נטיותיו והעדפותיו. זה הזמן שבו הוא מפתח את מיומנות הבחירה החופשית, הדמיון והיצירתיות, ומגלה מה הוא אוהב, מה הוא רוצה, מה מעניין אותו וממה הוא נהנה. בנוסף, הוא גם לומד להכיר אילו יכולות יש לו, יכולות שאולי הוא לא יכול לתת להן ביטוי, לגלות, או לממש בביה"ס, ולשם הוא מתעל את משאביו.
יש 'חייב' ויש 'רוצה'
בגדול, אם נחלק את החיים לשניים, יש לנו עבודה ויש לנו פנאי, וכדי להגיע לתפקוד מיטבי בכל אחד מהם, שניהם חייבים להתקיים. ההבדלים העיקריים בין עבודה לפנאי הם, שעבודה זה ה"צריך" של החיים והיא מכוונת לעתיד (וגם אם יש מרכיבים שקשורים בהווה – הם תמיד מכוונים להשגת משהו בעתיד: אני עושה משהו עכשיו כדי שבעתיד אגיע להישגים, ארוויח יותר כסף, ארכוש יותר ניסיון, אטפס בסולם, אתקדם לתפקיד טוב יותר ואקצור את הפירות בהמשך). הפנאי הוא ה"רוצה" של החיים והוא ממוקד בהווה, ב'כאן ועכשיו' – אדם יוצא לנופש, כדי ליהנות מהרגע. את העבודה ניתן למדוד ולכמת, יש תפוקה מוחשית, תוצרים שאפשר לראות אותם. בפנאי יש בחירה ויש חופש, אין מדידה ואין יצרנות. למעשה, מדידה ופריון הם הרסניים כשמדובר במרחב הפנאי… כאן אין ציפיות ואין תחרותיות. זהו מקום בו האדם לא צריך לעמוד בשום תנאים, ולא צריך לעשות שום דבר… והוא אפילו לא צריך להיות טוב במה שהוא עושה, הוא רק צריך לאהוב את זה וליהנות מזה. במרחב הפנאי, הדבר היחיד שחשוב זה שזה מה שגורם לו להיות מאושר.
בעולם מושלם על כל שעת עבודה, היתה לנו שעה אחת של פנאי. במציאות חיינו, אנחנו 'סובלים' ועובדים המון שעות ביום, ומחכים כל הזמן לרגע שלא נצטרך לעבוד יותר ונוכל לעשות את מה שאנחנו באמת אוהבים.
מרגע שתינוק מגיע לעולם, מעגל העבודה הוא המעגל הראשון אליו הוא נחשף. מיום היוולדו הוא רואה את כולם מסביבו עובדים. לא עבודה שקשורה בשכר ופרנסה, אלא עבודה על מנת להתקיים – ברמה ההישרדותית. מגיל צעיר מאוד מבין הפעוט שקיומו תלוי בעבודה. בשלב הראשון בעבודה של אחרים, שצריכים לעשות עבורו דברים על מנת שישרוד. בשלב זה, הילד עדיין לא "צריך" לעשות כלום וכל חייו מתנהלים במרחב הפנאי. הוא רק צריך להיות (to be) וכולם נורא מתרגשים ומתלהבים מכל דבר שהוא אומר או עושה. בשלב מסוים זה הופך להיות כמו משחק בשבילו, ועל הדרך הוא גם לומד כמה דברים, רוכש מיומנויות חדשות, מתנסה ומתפתח. ואז מגיע היום, שפתאום ההורים עושים הפרדה ברורה בין מה שרוצים לעשות (המשחק והכיף) לבין מה שצריכים לעשות (העבודה). צריך להתקלח, צריך לאכול ארוחת ערב, צריך לצחצח שיניים, צריך לסדר את הצעצועים, צריך לעשות שיעורים… וצריך להתארגן בבוקר ולהגיע בזמן לגן ולביה"ס.
"קודם מתלבשים, אחר כך טלוויזיה", "תוכל לצאת לשחק עם החברים אחרי שתגמור להכין שיעורים", "תוכל להוציא משחק חדש רק אחרי שתחזיר למקום את המשחק הקודם", "לא קוראים סיפור עד שלא מצחצחים שיניים"… לאט לאט, דרך משפטים שההורים אומרים ודרך התניות, אנחנו מעבירים לילדים את המסר שמה שחשוב זה רק ה"צריך". קודם כל 'תסבול' ותעשה את מה שאתה לא אוהב לעשות, ואז כשתסיים למלא את כל חובותיך, אם יישאר זמן, תרוויח את הזכות לעשות את מה שאתה נהנה/רוצה לעשות. הפנאי מוצג לילדים כאקסטרה, זה הצ'ופר בסוף המטלה… וזאת הטעות. כי הפנאי לא פחות חשוב מהעבודה!
האיזון בין פנאי ועבודה הוא תנאי לבריאות נפשית
מה שקרה לנו, שבמהלך השנים, התפתח בחברה יחס אמביוולנטי כלפי העבודה. בניגוד לפונקציה שבעבר היתה קיומית, העבודה הפכה לעול, עוד משהו שצריך לעשות – אין ברירה, חייבים לקום בבוקר וללכת לעבודה. כשהתפתחה ההבנה שלא כולם חייבים לצאת בבוקר לעבודה כדי להתקיים, אלא שיש כאלה שעובדים ויש כאלה שעובדים בשבילם, החלו להיווצר מעמדות. ואז בקרב המעמד הבינוני נוצר הרצון ליישר קו ולצבור הון כדי להגיע למעמד הגבוה.
למרות שהעידן המודרני יצר לנו יותר אפשרויות שיהיו לנו שעות של פנאי, והיום אנחנו יכולים לעבוד פחות בשביל הקיום שלנו, אנשים התחילו לעבוד הרבה יותר ממה שהם באמת צריכים בשביל הקיום שלהם. היום כבר לא עובדים רק בשביל לשרוד ולהתפרנס, אלא עובדים כדי לצבור הון ונכסים, סמלי סטאטוס ויוקרה. אנשים עובדים עצמם לדעת בשביל סממנים חיצוניים.
כיום, מעט מאוד אנשים יודעים לעשות את האיזון בין עבודה לפנאי. כאשר אנשים מתכננים מראש את השנה, הם מתכננים רק את העבודה, הפנאי נכנס רק אם יש במקרה חלון, או חג… או כשאני מרגיש שאני כבר ממש נחנק ואני לא יכול יותר – אז אני יוצא לחופש…
מחקרים מלמדים כי ילדים ומתבגרים אשר טופחה אצלם תרבות הפנאי במהלך ילדותם (הוריהם אפשרו להם לחוות את הפנאי) גדלו להיות אנשים שידעו להגשים ולממש את עצמם טוב יותר בחייהם הבוגרים. האדם הבריא, המסתגל, המאוזן, זה שמממש את עצמו, הוא לא זה שעבד יותר שעות, אלא זה שהצליח למצוא את האיזון בין שני המעגלים ולפרגן לעצמו את הפנאי.
אם כך, הרעיון הוא ללמד את הילד לאזן בין הפנאי לבין המטלות כבר מגיל צעיר, ולאפשר את הפנאי – כמובן עם גבולות. אין שום דבר רע ברביצה מול הטלוויזיה, אם היא נעשית במידה. הילד חוזר אחרי 9 שעות ברעש ובהמולה של הגן, לא מגיע לו לשבת שעה-שעה וחצי בשקט עם עצמו מול הטלוויזיה, לנוח, להירגע ולמלא מצברים…?
חוגים – בילוי בשעות הפנאי, או עבודה לכל דבר?
איך אתם מתייחסים לחוגים של ילדכם, האם הם פנאי או עבודה? אם ההורים בוחרים את החוגים עבור הילד, עפ"י הקריטריון של מה הכי יקדם אותו, ידחוף אותו להישגים, יעזור לו אח"כ בביה"ס (נשלח אותו לאנגלית שיהיה לו אח"כ יותר קל…) ויש ציפייה לתוצאות, להישגים… אם הוא חייב ללכת למרות שהוא כבר לא נהנה, ומעדיף לעשות דברים אחרים… כשהילד הולך לחוג פסנתר, ואמא כל הזמן לוחצת שישב להתאמן… כי המורה שלו אומרת שהוא כבר המון זמן תקוע בשלב הזה ולא מתקדם… כשחוג הכדורגל הופך למשהו מאוד תחרותי ויש ציפיות מהילד שיתקבל לנבחרת, שינצח… וההורים סופרים לו גולים, ניצחונות וכישלונות… ובקיצור, כשהמטרה של החוג היא לממש את הפוטנציאל מבחינת ההישג שהילד יכול להגיע אליו, זה לא פנאי, זאת עבודה לכל דבר!
מתי החוג הוא פנאי? כאשר הילד טועם, בודק ומתנסה במספר אפשרויות, ואז בוחר מתוכן את החוגים שהוא אוהב, את אלה שמעניינים אותו וגורמים לו כיף והנאה, שבהם הוא יכול לפתח את הכישורים שהוא רוצה לפתח ולא את אלה שההורים חושבים שכדאי לפתח, כי זה יקדם אותו בעתיד… וזה בכלל לא משנה אם הילד טוב במה שהוא בחר, או לגמרי לא יוצלח, כי התוצאה לא חשובה, מה שחשוב הוא שהילד נהנה ומאושר להיות שם. ודבר אחרון, כשהחוג הוא פנאי, הילד חופשי לעזוב בכל עת.
רוצים ילד שאפתן ובטוח בעצמו? הפסיקו לשבח והתחילו לעודד!
דוגמא אישית שווה יותר מאלף מילים
