קצת מידע ורקע סטטיסטי שחשוב מאוד שהורים יכירו וידעו: 58% מהנפגעים פגיעה מינית הם קטינים! עד גיל 12 החלוקה בין קורבנות בנות לקורבנות בנים היא חלוקה שווה ואין הבדל. מגיל 12 מתחיל להיות פער משמעותי בין בנים לבנות: 70-80% נפגעות בנות 20-30% נפגעים בנים.
90% מהפוגעים הכירו את קורבנותיהם לפני הפגיעה. זוכרים שפעם ההורים היו אומרים לנו לא לדבר עם זרים? אז פחות… הרוב המכריע של הפוגעים והפגיעות יגיעו דווקא מתוך המעגל הקרוב של הילד או הילדה – בן/קרוב משפחה, המורה, המדריך בחוג או בתנועה, המטפל, השכן, האח או ההורה של החבר/ה – ופה בדיוק הבעיה – כי זה הרבה יותר מבלבל והרבה יותר קשה לילד לזהות שמבוגר שהוא או הוריו מכירים היטב ובקשר קרוב איתו מבקש לפגוע בו…
פדופיל הוא אדם שחש משיכה פנימית כלפי ילדים שלא הגיעו לבשלות מינית, וזה יכול להיות גם כלפי בנות וגם כלפי בנים. כמעט כל הפדופילים הם זכרים. בדרך כלל מדובר באדם ילדותי, עם אישיות לא בשלה ודימוי עצמי נמוך. אדם שמאוים ע"י נשים, שמרגיש חיבור רגשי חזק לילדים, מרגיש איתם מאוד בנוח והם אוהבים אותו בחזרה.
שיטת הפעולה של פדופילים אינה כוללת שימוש באלימות – להפך, היא תמיד נעשית בדרכי נועם. הם יכבשו את דרכם אל ליבו של הילד/ה דרך מניפולציה רגשית, חיזור ומחמאות, שוחד, מתנות ופיתויים… והדבר הזה יכול להימשך שבועות ואף חודשים טרם הפגיעה. וזה בדיוק מה שמבלבל… כי הוא הרי כל כך קרוב, אהוב ונחמד…
יש הרבה טריגרים ומסירי עכבות (כמו השפעת אלכוהול, סמים וצפייה בפורנוגרפיה) שעשויים לגרום לפדופיל לפעול, אבל אחד הדברים המרכזיים והחשובים ביותר, שבלי שהוא מתקיים, אותו אדם שנמשך לילדים לא יהיה מסוגל ללכת ולממש את הפנטזיה ואת הצורך שלו ולפגוע בילד, היא מה שנקרא עיוותי חשיבה.
עיוותי חשיבה הם אותן מחשבות, תירוצים, פרשנויות והצדקות שהפדופיל אומר לעצמו כדי להשתיק את הקולות שהפריעו לו עד כה לממש את הצרכים שלו. למשל, הוא יכול להגיד לעצמו – "הנה, היא שמחה לקראתי, היא מתקרבת. היא משתפת איתי פעולה, היא רוצה את זה. היא שותקת, היא לא אמרה לא – סימן שהיא מסכימה".
ההבנה שלנו, שהפוגע קודם כל צריך להשתיק איזשהו קול פנימי אצלו, כדי שהוא יוכל להמשיך הלאה בפגיעה היא קריטית! משמעותה שכל הבעת התנגדות מצדו של הקורבן, כל משפט, אפילו קטן, שלא יאפשר לפוגע את עיוות החשיבה שלו ויקשה עליו להשתיק את אותו קול פנימי עשוי למנוע ממנו לעבור לשלב הבא של הביצוע! זה יכול להיות אפילו משפט כמו "לא רוצה" או "מה אתה עושה?" או "אני אגיד אותך לאבא ואמא" כדי שהפוגע יתעשת ויצליח לעצור בזמן.
איך מסייעים לילדים לזהות ולשמור על עצמם מפני פגיעות מיניות, בלי להפחיד ולהכניס אותם לחרדות?
- כיבוד הריבונות של הילד על הגוף שלו.
- כללי התנהגות ברורים בקבוצת השווים.
- שיח פתוח על מיניות בריאה וחיובית.
כיבוד הריבונות של הילד על גופו
מה זה אומר "כיבוד הריבונות של הילד על גופו?" נתחיל בזה שנקרא לאיברים של הגוף בשמותיהם האמיתיים ולא נמציא להם כל מיני כינויים… כשאנחנו נמנעים מלקרוא לאיבר מסוים בשמו, יש כאן מסר שאולי זה משהו מבייש, משהו לא טוב שצריך להסתיר. זה לא המסר שאנחנו רוצים להעביר לילדינו.
נמשיך בזה שנכבד את כל התחושות שלהם בנוגע לגוף שלהם, ונכבד את הפרטיות שלהם ולא נבטל את הרצונות שלהם לטובת הצרכים והנוחות שלנו ושל החברה, כפי שהורים הרבה פעמים נוטים לעשות, בלי לתת על זה יותר מדי את הדעת. למשל להפשיט את הילד בבריכה או בים מול כולם, כדי להחליף בגדים בתום הבילוי/ללבוש בגד ים או להטיל צרכים.
בפועל, ילדים סופגים את מה שהם רואים בבית ולומדים בעיקר מחיקוי. איך שאנחנו נתנהג לגבי הגבולות שאנחנו שמים לגבי הגוף שלנו – זה מה שהם ילמדו. כל הנושא של עירום בבית ומקלחות משותפות. פרטיות בשירותים. פרטיות כשמחליפים בגדים.
בכל גיל, אל תגעו באיברים הפרטיים בלי לבקש רשות. גם כשמקלחים, גם כשמחליפים חיתול לפעוטות, דברו את זה והסבירו להם מה אתם עושים. גם שמבקרים אצל הרופא – הכינו את הילד מראש. אל תעמידו אותם במצבים שלא נעימים להם או מביכים אותם. דעו לזהות אי נוחות שקשורה לגוף שלהם או של אחרים בסביבתם ולסייע להם לבטא את זה ולהציב את הגבול. עזרו להם לתמלל את מה שהם מרגישים. הציעו להם אלטרנטיבה – אולי אתה רוצה לסבן את עצמך, אולי ללכת להתלבש בחדר אחר? אל תכריחו אותם לחבק ולנשק את הדודים אם הם לא רוצים… ככלל – אין מגע בלי שהילד רוצה! כן, גם אם הדודה תיעלב. תגידו לילד שלכם שזה בסדר גמור אם הוא לא רוצה. אפשר אולי לתת כיף במקום… זו הבחירה שלו, הוא לא חייב, זה הגוף שלו.
יש המון סיטואציות שאפשר לנצל כדי להעביר את המסר הזה של כיבוד הריבונות שלהם על הגוף, שהם אלו שמחליטים על הגוף שלהם וממש חשוב שנעודד אותם לבטא כל אי נוחות לגבי פריצת גבולות בנושא הזה – כי זו גם התגובה שתהיה בחוץ אח"כ במקרה שמישהו יחצה את הגבול שלהם – אותה התגובה שעשויה לעצור את הפגיעה הזו.
ולגבי עירום בבית – בשלב מסוים הילדים גדלים, מתבגרים, וכבר לא מתאים שבן יתקלח עם אמא או בת תתקלח עם אבא, או שאחים יתקלחו ביחד. הזדמנות ראשונה לבקש לעשות את השינוי, אם לא עשיתם אותו עד אז, היא בגיל 6 כשהילד עולה מהגן לביה"ס. התחנה הבאה תהיה בסביבות גיל 9 ואם עברתם גם את גיל 9 ועדיין לא הצבתם גבולות ברורים בנושא, אז ברגע שמופיעים אצל הילדים סימנים ראשונים של התפתחות מינית, זה כבר שלב שחובה לעצור. בכל מקרה, ברגע שיש מישהו בבית שלא מרגיש בנוח עם העירום שלו או של בן משפחה אחר בנוכחותו – גם אם זה קורה בגיל 3 עלינו לכבד את זה.
כללים ברורים למשחק עם קבוצת השווים
זה בסדר גמור ואפילו טבעי שאתם סקרנים לגבי הגוף שלכם. אם תרצו אנחנו יכולים לפתוח ספר או לחפש איורים של איברי המין. מותר לכם גם לגעת ולהסתכל על עצמכם כשאתם לבד ולגלות כמה זה נעים… אבל אנחנו לא נוגעים, לא מראים ולא מסתכלים על איברים פרטיים של ילדים אחרים ואנחנו לא מורידים את הבגדים, גם לא כחלק ממשחק – וזה משהו שכדאי לתזכר את הילדים מדי פעם, כשהם הולכים להתארח אצל חברים.
שיח פתוח על מיניות בריאה וחיובית
רוב ההורים נבוכים ומרגישים לא בנוח לדבר עם הילדים על כל מה שקשור במין ומיניות, כי ככה גם אנחנו גדלנו. גם ההורים שלנו לא ממש דיברו איתנו על מין. העניין הוא שאנחנו לא היינו חשופים לזה בכל מקום, כמו שהילדים שלנו חשופים לזה היום. היום, הגיל הממוצע שילדים בישראל נחשפים בפעם הראשונה לפורנוגרפיה הוא גיל 9, ובעידן של היום, שהילדים נולדים לתוך המסכים והרשתות החברתיות, אין לנו שום דרך למנוע את הדבר הזה. כך או כך זה יגיע אליהם ואנחנו אפילו לא נדע. ולכן חשוב כל כך שהורים יתווכו וידברו עם הילדים שלהם על מיניות בריאה וחיובית וישימו גבולות ברורים של איך נכון להתנהג. ילדים צעירים שנחשפים לתכנים שאינם תואמים לגילם לא ממש מבינים מה הם רואים וזו עלולה להיות חוויה טראומתית ומבהילה עבורם. הם עלולים לגבש לעצמם תפיסות מוטעות שמין כרוך באלימות והשפלה, מנותק מרגשות או יחסים ואינו כרוך בהסכמה.
נקודת המוצא של ההורה צריכה להיות שהילד סקרן בנוגע למין. שהסתרת המין רק תייצר יותר סקרנות ועניין יותר גדול מצדו. שחשוב שנדע מה הילד שלנו רואה ולמה הוא חשוף ונבין מה הוא חושב שהוא כבר יודע – כדי שנוכל לתקן עיוותי חשיבה ולהכניס מסרים חיוביים חשובים מתוך תפיסת העולם והערכים שלנו.
מחקרים מראים שבבתים שבהם היה שיח פתוח של ההורים עם הילדים בנושא, הגיל שבו הילדים התחילו לקיים יחסי מין התאחר והילדים ידעו לשמור על עצמם ולהשתמש באמצעי מניעה.
מתבגרים שהוריהם נמנעים מלדבר איתם על הנושא עלולים להרגיש לא בנוח עם הגוף ועם המיניות שלהם, לקבל את האינפורמציה על מין מילדים אחרים ולגבש לעצמם תפיסות ומסקנות שגויות על יחסים. הם עלולים לחשוב שמין זה דבר מגעיל, משפיל ולא נעים, כואב או מפחיד, ולפחד שמישהו ירצה לעשות איתם את מה שראו ברשת. ילדים אלו יהיו חשופים בקלות רבה יותר למניפולציות ולפגיעה מינית ויאפשרו את הפגיעה בכך שלא יגיבו בצורה נכונה או יביעו התנגדות אקטיבית ואולי אפילו יתביישו ובטעות יאשימו את עצמם במה שקורה (כאשר לילד אין שום ידע, קל יותר לפוגע להפעיל עליו מניפולציות ולמכור לו שמה שהוא מבקש ממנו לעשות זה דבר טוב ושהוא רק רוצה לעזור לו וללמד אותו כדי שהוא ידע מה לעשות כשהוא יהיה גדול וכו'…). סביר להניח, שילדים אלה, לא יראו בהוריהם כתובת ולא יבואו לספר, גם במקרים שמדובר בפגיעה מתמשכת (לפעמים על פני חודשים ושנים) – הם יסחבו איתם את הסוד ולא ישתפו… כי מין נתפס בעיניהם כמשהו מביש, משפיל, שצריך להסתיר.
לעומת זאת, בבתים שמין ומיניות הם נושאים מדוברים בבית כמו כל נושא אחר, שיש לילדים מקור מידע אמין וכתובת לשאלות ותקשורת פתוחה עם ההורים, הילדים פיתחו תפיסה חיובית כלפי מין ומיניות בריאה ויחסים מכבדים. הם יודעים שמין אינו שייך לילדים ומבוגרים ביחד, ולכן ידעו לזהות מיד כשמשהו לא תקין קורה וירגישו מספיק בטוחים בעצמם ושיש להם את כל הלגיטימציה להתנגד ולהגיב (וזה יקרה בצורה אוטומטית) וזה בדיוק מה שיציל אותם מפגיעה מינית. ילדים שלמדו שהם ריבוניים על הגוף שלהם – יביעו התנגדות.
אז איך מתחילים לדבר על זה?
מנצלים כל הזדמנות לטפטף עוד ועוד מסרים. פרסומת, משהו שראינו בסרט שצפינו בו יחד, משהו שקראנו, משהו שהילד מספר לנו על מישהו אחר, משהו שקרה בביה"ס, משהו שפורסם בתקשורת… מילה שנאמרה… ומתחילים בשאילת שאלות – שמעת את המילה הזאת פעם? אתה יודע מה זה? מה אתה יודע על זה?
השיח בנושא נעשה באמירות ובטפטופים חוזרים ולא בשיחה כבדה וחד פעמית. המסר הכי חשוב שאנחנו רוצים להעביר לילדים הוא שאנחנו הכתובת שלהם לשאלות ושאפשר לדבר איתנו ולשתף אותנו בהכל. וגם אם הילד תפס אותנו לא מוכנים ובאותו רגע קצת נחנקנו או היינו נבוכים ולא ידענו מה להגיד… הכל בסדר. אף פעם לא מאוחר לחזור לשיחה, לתקן ולהסביר.
חשוב ללמד ילדים צעירים שברגע שהם נחשפים בטעות למשהו שגורם להם תחושה לא נעימה או שאינו תואם גיל ברשת, לעצור ולבוא לספר לנו ואנחנו נסביר ונעזור להם.
לסיכום, יש שלושה עקרונות חשובים שיסייעו לנו לשמור ולמנוע פגיעה מינית בילדינו. האחד, כיבוד הריבונות של הילד על גופו. השני, כללי התנהגות ברורים והשלישי, שיח פתוח על מיניות בריאה וחיובית. אי אפשר להגזים בחשיבותה של תקשורת פתוחה בין ההורים וילדיהם בכל מה שקשור למין ומיניות בריאה. לא בדרך של איום והפחדה, אלא דרך מסרים חיוביים על מין בהקשר של עונג, הכרות והנאת הגוף, רגשות, קשרים רומנטיים, יחסים, תשוקה, כבוד והדדיות ולצדם גבולות ברורים. והמסר הכי חשוב – שאנחנו סומכים עליהם שידעו לזהות, להגיב ולבוא לספר ולשתף אותנו במקרה שיתקלו במשהו שגורם להם אי נוחות.
כשהילד נחשף לתכנים קשים שהוא לא היה אמור לראות
