אין דבר שמסעיר הורים יותר מילד שנושך או לחילופין ננשך בגן! ילד שחוזר הביתה מהגן עם סימני נשיכה – הוריו מוצפים ברגשות של פחד, דאגה, כעס על הצוות וכאב של הזדהות. הורים שהגננת מדווחת להם שהילד שלהם הוא הנושך, מוצפים רגשות בושה ומבוכה, לעיתים הכחשה, או תחושה של כישלון אישי, דאגה ותסכול.
חשוב לדעת כי נשיכות בגילאי הינקות קשורות בשלב התפתחותי והן תופעה שכיחה למדי, שיש לה מספר גורמים אפשריים, שאף אחד מהם, אין מקורו באלימות. לכן, לפני שאתם כבר מצמידים תווית על הילד או בוחרים איך להגיב, אולי כדאי שתעצרו לרגע וקודם תנסו להבין את המניעים:
מניע ראשון יכול להיות חוסר במיומנויות חברתיות – ילד שאינו יודע כיצד ליצור אינטראקציות חברתיות ולהשתלב בקבוצת השווים, בני גילו. ילד שמרגיש לא מובן ונתקל בקושי לבטא את עצמו ולהביע את רצונו במילים, או ילד שמתקשה לשלוט ברגשותיו ולדחות סיפוקים.
במקרה כזה, נרצה לשים את
הדגש על שני דברים:
1. הרחבה של אוצר מילים והכרות עם קשת הרגשות – נתמלל את הרגשות של הילד
בסיטואציות השונות, נעודד שיח על רגשות, דרך שאילת שאלות ודרך שיתוף רגשי של
ההורים בבית.
2. תיווך של סיטואציות חברתיות ולימוד של מיומנויות וכישורים חברתיים, כמו, לשחק
בתורות, לנהל משא ומתן ולהציע משהו אחר בתמורה, לחכות בסבלנות לתורו, להתגמש ולבחור
לשחק במשהו אחר, ליצור קשר עין, לחייך ולבקש להצטרף למשחק, דרכים להרגעה עצמית,
דרכים לגיטימיות לבטא כעס ותסכול ועוד… עד שהילד לא ירכוש ויפנים מיומנויות
חדשות, הוא כנראה ימשיך לנשוך…
מניע שני, גבולות – הורים שמתעלמים כשבנם נושך אותם בבית (אולי אפילו בעקבות כאבי חניכיים ובקיעת שיניים), אם מתוך תפיסה שהתעלמות תפתור את העניין ואם מתוך ייאוש שזה ממילא לא יעזור והילד רק מתייחס אל התגובות שלנו כאל משחק… במקרה כזה, ההורים חייבים להתחיל להיות מאוד ברורים וחד משמעיים במסר שהם מעבירים לילד ובתגובה שלהם לנשיכות ולעצור את זה באופן מידי, בדיבור ובהתרחקות (ובמקרים שזה מתאים אולי גם להציע לילד אלטרנטיבה חלופית – כמו נשכן או צעצוע שאותו מותר לנשוך). הילד צריך להבין שזו אינה התנהגות לגיטימית ושהתנהגות זו גורמת לנו לכאב ומרחיקה אותנו ממנו.
מניע שלישי, ילד שלא מצליח להרגיש שייך בדרכים חיוביות, מגלה דרך חדשה לקבל המון התייחסות (מבחינת הילד כל תשומת לב ויחס שהוא מקבל עדיף על התעלמות, ומחזק את תחושת השייכות שלו, גם אם ההתייחסות שהוא מקבל היא התייחסות שלילית. בעיניים של הילד: מתייחסים אליי – משמע אני קיים).
במקרה כזה, נעבוד על חיזוק תחושת השייכות של
הילד הנושך, ניתן לו תפקידים מעצימים, נתייעץ איתו ונבקש ממנו עזרה, נעניק לו זמן
איכות של אחד על אחד ותשומת לב מלאה, נחבק ונעניק הרבה עידוד, חום ואהבה באופן
יזום, מבלי שיצטרך לבקש (כמובן לא בזמן האירוע!), ונלמד אותו להשתייך בדרכים
חיוביות.
קחו בחשבון שמדובר בתהליך הדורש הרבה סבלנות, עקביות והתמדה, והשינוי לא יתרחש
מיד. הילד כנראה ימשיך לנשוך, עד שילמד ויאמין שישנן דרכים חיוביות לקבל את תשומת
הלב לה הוא זקוק, ועד שיבין וישתכנע שנשיכות לא יביאו לו יותר את תשומת הלב שהוא
מצפה לקבל כשהוא מתנהג באופן זה. זה אומר שמעתה, כשהוא נושך ילד אחר, נעניק את
מלוא תשומת הלב לננשך ונתעלם מהמעשה של הילד הנושך (מהמעשה, אך לא מהילד). בלי
הסברים ארוכים ונאומים, בלי הטפות מוסר ובלי עונשים – הוא כבר יודע שזה אסור.
עכשיו רק נשאר להוריד את הרווח שיש בזה (היחס וכל הדרמה שזה מעורר סביבו).
מניע רביעי, קושי בוויסות חושי – ילדים שיש להם צורך במגע עמוק וחזק והנשיכה בעצם עוזרת להם להרגיע ולווסת את עצמם.
במקרה כזה, נדאג לספק את כל הצרכים הבסיסיים של הילד. נדאג שלא יהיה עייף, רעב, עצבני ומתוסכל… נשמור עליו מאוזן, כדי שלא יצטרך להגיע למצב שהוא נושך ילדים אחרים כדי להירגע. דברים שיכולים להקל על ילדים עם בעיות בוויסות חושי הם חיבוק חזק, מגע עמוק (מסג') או שפשוף של העור, משחק והתנסות במרקמים שונים כמו חול, מים, בצק, סליים, חימר ועוד… (מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי אצל מרפאה בעיסוק).
מניע חמישי, קושי בוויסות רגשי – פעוט שחווה שינוי משמעותי בחייו, ושינוי זה מעורר בו לחץ, תחושות קנאה, כעס או תסכול שהוא אינו מסוגל להכיל. כמו למשל במקרה של הולדת אח חדש, שמערער את מקומו במשפחה וגוזל את כל המשאבים ותשומת ליבם של ההורים. מעבר דירה, גמילה ממוצץ או מחיתול, מתח בבית בעקבות מריבות קשות, משבר כלשהו שעובר על ההורים, או גירושים, אבדן של בן משפחה קרוב ועוד.
במקרה כזה, נחפש דרכים להפחית את הלחץ ולהקל על הילד, ניתן מקום לרגשות שליליים, נתמלל רגשות, נלמד דרכים לגיטימיות לפרוק כעס, תסכול ואכזבה, ובעיקר נהיה שם לעודד, לחבק ולתמוך וניתן המון המון אמפתיה.
מניע שישי, חיקוי של ההורים – כאשר הורים
מביעים חיבה ואהבה באמצעות "נשיקה-נשיכה" – הילד לומד בטעות מההורים שכך
מביעים אהבה… במקרה כזה, ההמלצה היא כמובן להפסיק מיד את ההרגל הלא מוצלח הזה…
לסיכום,
נשיכות הינן תופעה שכיחה בגילאי הינקות, ואינם מעידים על אופי אלים. הסיבות לנשיכה
הן רבות ומגוונות וחשוב לזהות את המניע הנכון לפני שמחליטים על דרך פעולה לצמצום
הנשיכות.
כשהגננת אוטומטית שולחת ילד לחשוב על מה שהוא עשה בפינה, הוא יושב שם מאוכזב, מושפל, פגוע וכועס, והדבר האחרון שהוא עושה באותו הרגע זה לחשוב על מה שהוא עשה. גם כשהיא לוקחת אותו לצד לשיחה ארוכה, בה היא מסבירה לו (בפעם המיליון) ונוזפת בו ומשקיעה בו שפע אנרגיות ותשומת לב – זה הופך את ההתנהגות למאוד משתלמת – כי מתייחסים אליי, הצלחתי להיות במרכז תשומת הלב… ולכן, הפתרון הוא באותו רגע דווקא למנוע מהילד את הרווח הפסיכולוגי.
אז מה עושים כשיש ילד שנושך בגן:
1. לפני הכל, נאתר את הסיבה לנשיכות וניתן לה מענה מדויק ככל האפשר – חשוב לזכור שבמקרה של נשיכה, לא רק הננשך במצוקה… גם הילד הנושך במצוקה וגם הוא צריך לקבל מענה למצוקתו. זכרו שהנושך בדרך כלל אינו פועל נגד מישהו ספציפי, אלא בעד עצמו, בניסיון (כושל) למלא צורך בסיסי, של שייכות / נראות / התייחסות / תיווך ורכישת כלים ומיומנויות חברתיות או אישיות, ולכן עלינו להגיב לסיטואציה זו ברגישות ובנחישות, תוך הצבת גבולות ברורים, אך גם מבלי להשפיל את הילד הפוגע.
2. נעשה הפרדה בין העושה למעשה – בכך שנדבר על הפעולה ולא על הילד עצמו, נוכל להימנע מלהדביק תווית על הילד. כששמים על הילד כותרת, זה פועל כנבואה שמגשימה את עצמה והוא הופך להיות הדבר הזה.
3. נסביר לילד פעם אחת, בלי כעס ובקצרה "אני יודעת שאתה ילד חכם ושאתה יודע שאסור (לנשוך / להרביץ / לצבוט / לדחוף…) אז ברגע שאתה פוגע ומכאיב לאחרים אני מרחיקה אותך / מפרידה ביניכם כדי לשמור על הילד שפגעת בו". ואז לנחם ולתת המון תשומת לב לילד שהיה הקרבן ולא לתת שום תשומת לב נוספת לפוגע.
4. אחרי שהסברנו פעם אחת, אנחנו פשוט עושים. בלי נאומים, הטפות מוסר והסברים ארוכים.
שיתוף פעולה מלא ואמיתי בין צוות הגן לבין ההורים, הוא הנוסחה להצלחה.
כשהילד נחשף לתכנים קשים שהוא לא היה אמור לראות
כך תסייעו לילדכם להימנע מפגיעה מינית
