ילדים אינם זקוקים לשוחד כדי להתנהג כהלכה. כשבבית שוררים יחסים של כבוד הדדי, שיתוף ושוויון ערך, הילדים רוצים לעזור ולשתף פעולה, ואף מפיקים מכך סיפוק והנאה. שת"פ נובע מהרצון של הילד להשתייך. מהמקום הזה של תחושה שאני חלק מהמשפחה הזאת, חלק מהבית הזה, ואני חשוב ונחוץ, תורם ומועיל.
פרסים ניתנים על הצלחות ועל ביצוע מושלם. הם לוקחים בחשבון אך ורק את התוצאה ומזניחים לגמרי את הדרך, ההשקעה, המאמץ, הניסיון, התהליך – מה שהופך את המאמץ ללא משתלם בעיני חלק מהילדים. כי מה אם אשקיע ואתאמץ ובכל זאת לא אצליח לספק את התוצאה המושלמת? הרי במקרה כזה אצא מופסד מכאן ומכאן ולא אקבל שום דבר…
בנוסף, יש מקרים שהילד אינו מבצע משימה כי יש לו קושי אמיתי אובייקטיבי בביצוע, או קושי בתפקודים ניהוליים (ילדים המתמודדים עם הפרעות קשב וריכוז) ואין לו שום שיטה איך להתגבר על הקושי – במקרים אלו שום פרס לא יעזור. להפך… זה רק יגרום לילדכם חוויה נוספת של אכזבה, כישלון ופגיעה נוספת בתחושת המסוגלות ובאמונה שלו ביכולותיו ובסיכוייו להצלחה.
שוחד ופרסים, אם הם מספיק שווים, יכולים לעבוד על הילדים לטווח קצר בלבד, כי הם אינם מייצרים מוטיבציה פנימית ואינם מלמדים התנהגויות חדשות. הדבר היחיד ששוחד ופרסים יוצרים, הוא שיתוף פעולה זמני או רגעי, מתוך אינטרס ברור להשיג את הפרס וברגע שהילד השיג את הפרס וקיבל את מה שהובטח לו, נגמר הסיפור. כמו כן, באופן טבעי, סף הריגוש והרגישות לפרסים הולך ועולה כל הזמן. מה שסיפק את ילדכם אתמול, כבר לא יספק אותו מחר – והתוצאה הוצאות גדלות והולכות, זלזול בערך החומרי וחוסר הערכה לכסף.
לסיכום, פרס אינו מקנה לילד הרגשת שייכות. הוא רק מביע שביעות רצון רגעית, או הנעה חיצונית. במקום לפתח תחושת אחריות, הילד מצפה לפרס על כל התנהגות טובה. כאשר הדרישות עולות ועולות, אנחנו כבר לא רוצים, או לא יכולים יותר לספקם. ואז מתחיל להתנהל משא ומתן על כל משימה שהילד מתבקש לעשות: "אני אעשה רק אם תקנה לי…". כמו כן, הילד עשוי לפתח תפיסה חומרית ורכושנית.
