הילד הראשון נולד לזוג צעיר בתחילת דרכו, אולי המצב הכלכלי עדיין לא מגובש, עדיין מחפשים בית ונמצאים בתחילת הקריירה. התקשורת שלו היא מול שני אנשים מבוגרים (ההורים). הוא זה שהופך את ההורים מזוג למשפחה. הוא הופך להיות 'בכור' רק כשנולד לו אח. עד אז הוא גדל כילד יחיד, עם כל הפריבילגיות של בן יחיד. יש משפחות שחוות מולו משבר – "חשבתי שהוא ישחק כדורגל, יראה איתי ספורט, יבוא איתי למשחקים – אבל הוא בכלל לא מתעניין"… "חשבתי שסוף סוף תהיה לי בת, שאוכל להלביש אותה שמלות, לעשות לה תסרוקות, לקשור סרטים בשיער, שתשחק עם הבובות, אבל היא רוצה ללבוש רק מכנסיים ולשחק עם הבנים"…
הילד השני נולד למשפחה קצת יותר מבוססת, ההורים כבר נמצאים במקום אחר בחיים, בד"כ כבר יש בית, ויש כבר קצת יותר ניסיון, הם 'התגלחו' כבר על הילד הראשון וכבר יודעים מה מוצא חן בעיניהם, מה עובד להם ומה לא. הילד השני נולד לבית עם ערכים שכבר החלו להתבסס. הוא צריך לתקשר עם שני מבוגרים וילד, ולכן הוא בד"כ יהיה יותר תקשורתי, יותר רגיש, יותר מוכן להתאמץ, יודע יותר איך להשתלב (לו יש דוגמא שלא היתה לילד הבכור), וטוב יותר בבניית אסטרטגיות – מתוך המקום שהוא צריך למצוא את מקומו בתוך המשפחה.
כבר בתחילת האינטראקציה בין האחים עלול להיות משבר. הילד הבכור מרגיש שהחוזה הלא כתוב שלו עם ההורים הופר. עד עכשיו הוא היה פאר היצירה, וכולם התלהבו רק ממנו, פתאום תשומת הלב וההתלהבות עוברים לתינוק החדש. הוא היה הקטן ופתאום הוא נהיה "הגדול והבוגר", ובתור הגדול הוא צריך להיות אחראי ויש לו תפקידים – לעזור, ללמד את הקטן, לשמור עליו…
כשהורים עושים יותר מדי הכנה והסברים עוד משלבי ההיריון המוקדמים, הבכור קולט את החרדה שלהם לגבי הצטרפותו של התינוק החדש למשפחה. ילד שגדל במשפחה שלימדה אותו להיות מועיל, תורם, מתנסה – יהיו לו יותר כלים להבין ולהתמודד עם המצב החדש. לעומת זאת ילד שגדל כ"נסיך", במשפחה שמגוננת ומפנקת מדי, יהיה לו קושי יותר גדול להתמודד עם הולדת האח החדש.
אם כך, אנחנו מגיעים לתחנה השנייה עם יותר ידע, ניסיון ובשלות, אולם המשימות מתרחבות, ונוספים קשיים ודילמות חדשות וצריך יותר עזרה. חלוקת המשאבים בין הילדים: כל ילד שנוסף מצריך התארגנות מחדש. האיזון שוב הופר – כל ילד צריך למצוא מחדש את מקומו בין האחים ומול ההורים (המערך המשפחתי). כל הנושא של יחסי אחים, קנאה ומריבות בין אחים. נושא חינוך הילדים עולה עכשיו יותר חזק. מתחילים לעשות השוואות בין האחים. פתאום יש קואליציות חדשות בבית בין הילדים, ובין הילדים להורים. משקל ההורות מול הזוגיות נהיה כבד יותר. ולעיתים אנו חשים רגשי אשמה על כך שאיננו מקדישים מספיק זמן לילדים / לבעל.
זה דורש מאיתנו להתאמץ יותר, ואף להיערך מראש ולפנות זמן מיוחד, כדי לשמר את האינטימיות הגופנית והפסיכולוגית שלנו כבני זוג רומנטיים. זה דורש משני בני הזוג לעשות יותר וויתורים ויותר לשתף פעולה (למשל שהבעל יבחר יום אחד שבו הוא חוזר מהעבודה יותר מוקדם כדי להיות עם הילדים / להחזיר את הילדים מהחוג. מי נשאר עם ילד חולה בבית?). זה דורש מאיתנו למצוא דרכים חדשות לפתרון קונפליקטים ואי הסכמות ומיומנות במשא ומתן ויצירת הסכמים. כמו כן, מומלץ להגמיש את החלוקה הנוקשה של התפקידים במשפחה, באם היתה כזו.
