מתי הרגשתם בפעם האחרונה שהילדים פועלים במטרה לפגוע בכם? מזלזלים בכם, מעליבים אתכם, עושים לכם דווקא… השבוע? היום? לפני שעה? אתם בחברה אנושית טובה. אז בואו ננסה להבין ביחד, למה זה קורה לנו?
לטבע האדם יש נטייה לייחס כוונה לכל דבר. כך, הילדים אומרים דברים, עושים דברים, יש להם מצבי רוח מתחלפים, רצונות ובקשות… ואנו כמעט תמיד לוקחים את זה באופן אישי. אנו מפרשים כל דבר שהם עושים כמו היה מכוון כלפינו, בדרך כלל גם נגדנו. התחושה שאנשים הם נגדנו היא תחושה עמוקה, הנובעת מכעס ופחד לא מעובדים, וקשה מאוד להשתחרר ממנה.
אולם, חישבו לרגע על האדם הסביר, נדירות הפעמים שאדם פועל במטרה לפגוע ולהכאיב לזולתו, אם בכלל. מסכימים? חשבו על עצמכם… מצד שני, מתי בפעם האחרונה הרגשתם שזולתכם פועל במטרה לפגוע בכם ולהכאיב לכם?
הבעל שוב זרק את הנעליים באמצע הסלון, השאיר את הכלים על השולחן, את ארונות המטבח פתוחים ולא תלה את המגבת אחרי שהתקלח… הילדים שוב לא נשמעו להוראותינו, התווכחו וגם ענו בחוצפה! החמה שוב מתערבת לנו בעניינים, שלא לדבר על הנהג ההוא שחתך אותנו בכביש בדרך הביתה… או זה שחסם את הנתיב עם הרכב, בזמן שדיבר בסלולרי…
עצרו וקחו נשימה עמוקה. חשוב להבין שהאנשים סביבנו, ממש כמונו, כמעט אף פעם לא מתכוונים לפגוע בנו. הם לא עושים את כל הדברים האלה נגדנו, הם עושים אותם לטובתם.
הבעל, שחזר עייף מהעבודה ורק רצה לאכול, להתקלח ולעבור ללבוש קצת יותר נוח, לא רואה את הדברים כמו שאת רואה אותם. הוא לא שם לב לכל הבלגן שנשאר מאחוריו, כי זה לא מפריע לו כמו שזה מפריע לך, והוא, בניגוד אליך, תאמיני או לא, גם לא מייחס לזה שום משמעות נסתרת. אז אולי כדאי שתציפי את הנושא, תעלי אותו למודעות שלו, תשתפי אותו ברגשותיך ותסבירי לו למה את זקוקה ומה את מצפה ממנו. בלי ביקורת ובלי האשמות. כי מה שבאמת מפריע לך, זה לא הנעליים שהוא השאיר בסלון, אלא הרעיון שלא אכפת לו, שזה ברור לו שאת צריכה ללכת ולסדר אחריו, שהוא לא רואה אותך, שהוא לא מעריך אותך מספיק וכו'… אבל, אם את מבינה שזה לא אישי, וזה לא מכוון נגדך, ולמען האמת זה בכלל לא קשור אליך, זה מפחית את הכאב.
גם הילדים שלך לא פעלו מכוונה להרע או לפגוע בך. נכון, הם לא נשמעו להוראות, אבל זה לא בגלל ש"הם לא סופרים אותך", אלא כיוון שהיו מרותקים למשחק ולא שמו לב שמדברים אליהם בכלל. הם לא ענו כפי שענו כי הם מזלזלים בך, אלא כי יש להם סדר עדיפויות שונה, וקשה להם להפסיק את מה שהם עושים באותו רגע ולוותר על הכיף והפנאי לטובת הדברים הלא כיפיים ש"צריך" לעשות. והם התחצפו כי הם הרגישו שלא מבינים אותם, שלא מכבדים אותם, ושלא נותנים מקום לצרכים ולרצונות שלהם. היזכרו בילדותכם, איך אתם הרגשתם כשנתבקשתם להפסיק את המשחק באמצע, להיפרד מחבריכם ולעלות הביתה… אז אולי במקום לצעוק להם מהחדר השני, כדאי לגשת אליהם, להניח יד רכה על כתפם, ליצור קשר עין – לוודא שהם שמעו. לדבר בצורה מכבדת, לתת להם התראה של 10 דקות לפני הדבר הבא שהולך לקרות, שיוכלו להכין את עצמם. להיות אמפתיים ולנסות להשיג את שיתוף הפעולה שלהם בדרכי נועם – "אני מבינה שכיף לכם ביחד ואתם רוצה להמשיך לשחק… אתם יכולים להשאיר את מה שבניתם ומחר תוכלו להמשיך מאותה נקודה".
אגב, גם חמותך – כולה כוונות טובות, היא רק רוצה לעזור. היא לא מבינה שזה מכניס מתחים לזוגיות שלכם ופוגע בסמכות שלכם מול הילדים. ואולי יש מקום לקיים גם איתה שיחה מכבדת ורגועה, בה תכירו תודה ותביעו הרבה הערכה על כל מה שהיא עושה למענכם, ויחד עם זאת תחדדו את הגבולות, וכן הלאה… כי אף אחד לא באמת פועל מתוך כוונה להרע. וגם כאשר מישהו פוגע במכוון, גם אז, זה לא נובע מרשעות ורוע, אלא מהניסיון שלו להעביר לשני את המסר "אני כואב, נפגעתי ממך". אז בכל פעם שאתם מרגישים שכל העולם נגדכם, תעצרו רגע, ותיזכרו שהאנשים מסביבכם, בדיוק כמוכם, כמעט אף פעם לא מתכוונים לפגוע בכם. לא כל דבר קשור אליכם, והם לא עושים את כל הדברים האלה נגדכם, הם עושים אותם לטובתם.
