אחת המשימות החשובות העומדות בפני הורים לתאומים היא לאפשר לשני ילדים, שנולדו יחד, להפוך לשני מבוגרים עצמאיים ואינדיבידואליים – וזה מתחיל כבר מהרגע הראשון.
תאומות היא תופעה המעוררת תשומת לב מיוחדת מאז ומעולם, הן לחיוב והן לשלילה. עד לפני שלושה עשורים, לידת תאומים נחשבה תופעה נדירה ומיוחדת. בעשורים האחרונים, בעקבות התפתחות טיפולי הפוריות חלה עלייה דרמטית באחוז הלידות הרב עובריות בעולם כולו, ובמיוחד בישראל. עד לשנות ה-90 נולדו בארץ כ-1600 זוגות תאומים. כיום נולדים 7000 זוגות תאומים בארץ בשנה. זה אומר כ 35,000 זוגות תאומים בחמש השנים האחרונות!
זיכרון חושי מהרחם
תאומים באים לעולם כשהם נסמכים על הזיכרון החושי של תאומות מהרחם, וזה הדבר העיקרי שמבדיל אותם משני אחים יחידאים שנולדו בהפרש גילאים קטן. להיות תאום זה אומר, שמהרגע שנוצרתי תמיד היה שם מישהו נוסף, מעולם לא הייתי לבד. ילודים מגיחים לאוויר העולם עם זיכרון חושי פרה-וורבאלי מאוד חזק, ולכן הנטייה הראשונית של כל תאום היא ליצור סימביוזה (להתמזג) עם התאום השני. התוצאה היא, שהם תופסים את עצמם כיחידה אחת. זו הסיבה שכל כך חשוב להתערב כבר מהרגע הראשון ולעזור לכל אחד מהם לפתח נפרדות פסיכולוגית.
אחת המשימות החשובות העומדות בפני הורים לתאומים, היא הצורך להתייחס אל כל אחד מהתאומים כאל אישיות נפרדת, לזהות את נטיותיו והעדפותיו, ולעזור לו להתפתח בהתאם להן.
אם נתאים את ההורות שלנו למצב התאומי ונעשה את זה נכון, נוכל לחסוך הרבה בעיות קשות בעתיד ולהביא את ההתפתחות של התאומים שלנו להתפתחות תקינה ומעלה. תאומים בעלי נפרדות פסיכולוגית מאופיינים בדחף גדול להישגיות, מה שמביא לא פעם להצלחה מקצועית. כמו כן, לתאומים בעלי נפרדות פסיכולוגית, יש יכולת לפתח בבגרותם זוגיות יפה, מלאה באמפתיה והזדהות עם האחר.
מהי נפרדות פסיכולוגית?
נפרדות פסיכולוגית היא תהליך פסיכו- חינוכי ורגשי שמשמעותו: כי כל אחד מהתאומים הוא ישות מלאה, המנסה לממש 100% פוטנציאל אנושי ובנוסף, הוא תאום כחלק מהזהות. הוא לא תלוי באח שלו ע"מ להתפתח. נפרדות פסיכולוגית אצל תאומים אינה מושגת בהפרדה פיזית, אלא בתנאים פיזיים של חלוקת מרחב חיים משותף. למשל, לכל אחד יש את הבגדים שלו, הצעצועים שלו, המקום הקבוע שלו במיטה, בשולחן, בעגלה וברכב…
מרגרט מאהלר מתארת את תהליך הנפרדות (ספרציה-אינדיבידואציה) כשלב התפתחותי שאמור לקרות עד גיל 3 שנים, בו פעוט נפרד מהאם ויוצר זהות עצמית מובחנת משלו. התהליך נע מאחדות סימביוטית של התינוק עם אמו, עד להשגת נפרדות מהאם ויצירת זהות עצמית. בתאומות, תהליך הספרציה מורכב יותר, כיוון שהוא כפול – הנפרדות היא גם מול ההורה וגם מול האח התאום.
תאומים שלא חוו נפרדות פסיכולוגית מדווחים, כי במשך שנים חשבו שהם אותו ילד, או הרגישו שאין להם ערך ללא "החצי השני" שלהם. הם מתארים השוואות בלתי פוסקות ביניהם, עד שתאום אחד הרגיש אשם בכל פעם שהצליח, כי בתפיסה שלו זה בא במחיר "כישלונו" של התאום השני. או כאשר תאום אחד התבלט, השני חי בצלו וחש חסר ערך. הסביבה תייגה אותם וקיבעה תפקידים וטריטוריות. למשל "אני הייתי היפה והוא החכם" או "אני הייתי כל מה שאחי לא…". פעמים רבות זה גרם לתאום אחד להימנע מלנסות את כוחו בתחומים שונים שמשכו אותו, למשל נגינה, או ספורט, רק בשל העובדה שהטריטוריה הזאת כבר נתפסה ע"י התאום השני.
מבחינה חברתית, קשה מאוד להיכנס בין תאומים. כי כשהם ביחד, הם מסתפקים זה בזה ולא ממש זקוקים לחברים. וכשמישהו כן מצליח להיכנס לתוך הזוגיות הזאת, זה מעורר חרדה אצל התאום השני, שמקנא ומפחד לאבד את מקומו. עוד, מדווחים תאומים שלא חוו נפרדות פסיכולוגית, על תחרות מוגזמת – "כל הזמן התאמצתי להוכיח שאני טובה ממנו" ועל תלות מוגזמת – "היא היתה האחראית מבין שנינו, תמיד דאגה להגיד לי מה לעשות", או "עד היום אני לא יכולה להיות מאושרת באמת, אם היא לא". כמו כן, תאומים שהגיעו לבגרות מבלי שחוו נפרדות פסיכולוגית, סביר כי יתקשו ליצור קשרים רומנטיים ולנהל חיי זוגיות בריאים עם אחרים. חלקם לא יתחתנו לעולם, חלקם יתחתנו ויתגרשו אחרי זמן קצר.
אם כן, המשימה העיקרית של הורים לתאומים היא לאפשר לשני ילדים, שנולדו יחד, להפוך לשני מבוגרים עצמאיים ואינדיבידואליים – וזה מתחיל כבר מהרגע הראשון.
שנת החיים הראשונה
בחודשים הראשונים שלאחר הלידה, לאימהות יש צורך פיזי ורגשי להתחבר לתינוק שלהן, ללמוד אותו, להתכוונן אליו, ולספק את כל צרכיו – זהו שלב ההורות הטוטאלית. זה השלב שבו נוצרת הסימביוזה בין האם לתינוקה. האם רעבה לילדה והילד רעב לאמו.
הבעיה בהורות לתאומים, שאין את הזמן ואין את האפשרות ליהנות מכל אחד מהתאומים בנפרד. השנה הראשונה עם תאומים היא כמו נסיעה מטורפת ברכבת הורות מסחררת. בחודשים הראשונים פשוט עושים טכנית את מה שצריך, ואין מנוחה לרגע.
כיוון שכל תינוק מתפתח בהתאם לדרך בה מגיבים לצרכיו הייחודיים, וכך הוא רוכש אמון בעולם ומפתח תחושת זהות נפרדת, חשוב לנסות להתאים את הטיפול בתינוק (ואח"כ בילד) לצרכיו ולטמפרמנט שלו ולא להתנהג לשני התאומים באותו אופן.
להלן שני עקרונות חשובים המסייעים לפיתוח הנפרדות מהיום הראשון:
עקרון התור – התור אינו אירוע בעל משמעויות ארגוניות בלבד, אלא בעל משמעות פסיכולוגית נרחבת. הידיעה שהתינוק הבוכה מטופל, בזמן שהשני צופה וממתין לתורו ובבוא תורו גם הוא יקבל מענה לצרכיו – יש בה כדי להרגיע. בניגוד לחששות ההורים, הטיפול בתינוק אחד בנוכחות השני הוא פעולה מרגיעה, ולא מעוררת קנאה. היעלמות של האחד אל מחוץ לשדה הראייה של השני, על מנת לטפל בו "בסתר", כמו למשל להוציא מהר את התינוק המתעורר בלילה בבכי מהחדר, כדי שלא יעיר את אחיו, מעוררת חשדנות וגורמת למתח ועמידה על המשמר של שניהם. לכן, התור הוא דרך בנייה של נפרדות פסיכולוגית בין הורה לבין כל תאום בנפרד בנוכחות ובידיעת השני. התקשרות בטוחה בגידול תאומים היא היכולת לבנות את יחסי האמון עם ההורה גם בנוכחות התאום השני.
החודשים הראשונים יכולים להיות מאד מתישים הן פיסית והן נפשית, ולכן מומלץ בחודשים האלה להיעזר בכל מי שאפשר: בני משפחה, מטפלת וכו'. כאשר האם יודעת שהאחד מטופל כהלכה ע"י מישהו אחר, זה מאפשר לה לפעול לפי עקרון התור, ולהיות לגמרי קשובה לתאום שנמצא בטיפולה באותו הזמן.
עקרון הנדנדה – מעצם מהותם תאומים יוצרים הזמנה להשוואה מתמדת. הנטייה לתייג את הילדים לפי תכונות נראות וטמפרמנט עלולה למנוע מהם את החופש להתנסות ולנוע בין התפקידים השונים. ניסיון חלוקה זה רק מחזק את התפיסה המוטעית, לפיה התאום מנוגד לאחיו, ויחד הם מרכיבים של השלם.
לכן במקום תיוגים והשוואות נדבר במונחים של "עכשיו" ו"בינתיים": עכשיו ליאור יותר רגוע ואריאל בוכה הרבה, בינתיים עמית מתפתחת מהר יותר מבחינה מוטורית, אבל בכל רגע המצב הזה יכול להתהפך. עקרון הנדנדה אומר שאנו רואים כל רגע כשלב זמני ולא קבוע. גישה זו מאפשרת לכל ילד להגיב בהתאם למצבו, ללא קשר למצב שבו נמצא כרגע אחיו התאום, ולפעול כישות אינדיבידואלית ושלמה בפני עצמה.
זהירות – מלכודת דבש
כאמור, החודשים הראשונים מאוד מתישים, ואז הרבה פעמים ההורה מגלה שכששמים את התאומים ביחד, הם מרגיעים זה את זה, ופתאום בתוך כל הלחץ הזה יש לו רגע נדיר של שקט, ואז הוא מאמץ את זה כשיטה. זוהי מלכודת דבש. מצד אחד זה נורא מתוק וכיף, מצד שני זה מחזק עוד יותר את הסימביוזה התאומית ביניהם, ולא מאפשר נפרדות פסיכולוגית וסימביוזה של כל אחד מהם עם האם – מה שמאוד חשוב לפיתוח האמון הבסיסי, בשלבי החיים הראשונים. זכרו, כל אחד מהתאומים זקוק הן לזמן אישי עם אמו והן לזמן תאומות – זמן הזנה ותדלוק עם התאום שלו.
לאחר שהסברנו מהי נפרדות פסיכולוגית וכמה היא חשובה להתפתחות, במאמר הבא אתן עצות מעשיות כיצד לבנות אותה.
הורים לתאומים – כיצד לבנות נפרדות פסיכולוגית
הורים לתאומים – כיצד לבנות נפרדות פסיכולוגית
הורים לתאומים – התפקיד המתיש ואינסופי לחנך את הסביבה
כשסבתא מעדיפה תאום אחד על פני השני
