במאמר הקודם הגדרנו מהי נפרדות פסיכולוגית ולמה היא כל כך חשובה להתפתחותם התקינה של תאומים. אמרנו שכבר מגיל אפס, האם צריכה ללמוד איך להקדיש זמן אינדיבידואלי לכל אחד מתאומיה, בנוכחותו של התאום השני, תוך לימוד עצמי שלא לעסוק באותו הזמן בתאום השני, הנמצא בהשגחה של מבוגר נוסף. קראנו לזה עיקרון התורות.
לקבל עזרה זה כישור! ובהורות לתאומים חייבים לקבל עזרה, מכל מי שרק אפשר, אם מהמשפחה המורחבת ואם עזרה בתשלום. לנסות ליצור מצב שבו במשך 20 דקות ביום, יש לידי מישהו אחר שדואג לאחד מהם, בנוכחותי, בזמן שאני (אמא) פנויה רק לתאום השני. ואח"כ מתחלפים. עושים את זה בנוכחותו של השני כדי להרגיע, כדי לא לגרום לדמיון לעבוד שעות נוספות וכדי ללמד תורות, זה תורם לנפרדות שלהם, והתאום השני יודע שעכשיו אמא עם אחיו, אבל תכף יגיע תורו.
למי ניגשים ראשון
כשנכנסים הביתה אומרים לכל אחד שלום בנפרד. אבל מי קודם? זה שיותר קרוב? זה שיותר צורח? התשובה היא לכל אחד בתורו. אנחנו צריכים לזכור מי היה ראשון אתמול והיום נתחיל בשני. גם אם הראשון צורח. אחרי כמה פעמים שנהיה ברורים ועקביים הוא יפסיק לצרוח וילמד לחכות לתורו. אין מה לעשות, עם תאומים אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות ספונטניים. וויניקוט היטיב לנסח זאת, כשאמר: "על אמם של תאומים יש משימה נוספת, להעניק את עצמה באופן מלא לשני תינוקות, בעת ובעונה אחת לשניהם, ואין לה ברירה אלא להיכשל בצורה מסוימת ולהיות מרוצה שעושה כמיטב יכולתה".
איך מייצרים נפרדות
בגיל שנה, החפצים והצעצועים מהווים כלי עזר להגדרת העצמי, לכן מומלץ בשלב הזה, שלכל אחד יהיו מספר צעצועים שיהיו רק שלו, בנוסף לארגז המשחקים המשותף. שימו לב, לא קונים שניים מכל דבר, ולא נותנים לשניהם אותו הדבר.
כל ילד צריך שיהיו לו "פרטים משלו" שיהפכו להיות תו הגדילה שלו; מיטה משלו, סדין משלו, מקום קבוע בעגלה, מקום קבוע ברכב, מגבת משלו, בקבוקים נפרדים, מוצצים נפרדים, מגירות תחתונים וגרביים נפרדות ומדף נפרד לבגדים! לכל אחד יהיה תיק נפרד לגן.
הכינו לכל אחד מהתאומים אלבום תמונות משלו, שבו יש תמונות שלו וגם תמונות משותפות.
מומלץ להחזיק כל אחד מהם בנפרד מול המראה, להדגיש את שמו ולתאר את תווי הפנים שלו. למשל, "הנה תומר, לתומר יש שתי עיניים גדולות וכחולות וגומה מתוקה בסנטר…". כמו כן, עם התפתחות השפה, חשוב לשוחח עם כל ילד בנפרד, ולפתח עמו את אוצר המילים שלו.
ההורים צריכים להתרגל להתייחס ולפנות לכל ילד בנפרד ולהגיד כל דבר פעמיים, פעם לתאום אחד ופעם לשני: "שירי בואי לאכול, גילי האוכל מוכן".
בגיל שנה פלוס (שלב הספרציה), כאשר לפחות אחד התאומים מתחיל ללכת, קבלת עזרה חשובה במיוחד, על מנת שנוכל לאפשר לכל אחד מהתאומים להתרחק ולהתנסות בנפרדות הן מההורה והן מאחיו התאום. בשלב זה, תאומים עלולים להפגין עוינות זה כלפי זה, כדרך להגדיל את המרחק הפסיכולוגי ביניהם. חשוב לדעת כי המריבות הן בשירות הנפרדות ולא להיבהל.
מקלחות – עדיף לקלח כל אחד בנפרד. אם לא אפשרי, העניקו לכל אחד בתורו את מלוא תשומת הלב בניגוב, סירוק והלבשה.
טקסים לפני השינה – כל אחד בוחר סיפור משלו ואז ההורה מקריא לכל אחד מהם בנפרד ובנוכחות השני, את הסיפור שבחר. זאת אומרת שאבא מקריא עכשיו לרונית, את הסיפור שהיא בחרה וכל תשומת ליבו ממוקדת בה. בינתיים דני יכול להקשיב ולחכות לתורו. ואם בחרו את אותו הסיפור – נקריא אותו פעמיים… פעם לזה ופעם לזה.
התעוררות ובכי בלילות – הרבה הורים נלחצים מזה שתאום אחד מתעורר בלילה ובוכה. ואז, כדי שהוא לא יעיר את אחיו, שלא תהיה לנו מקהלה, אנחנו מוציאים אותו מהחדר ולוקחים אותו אלינו. כשאנחנו מוציאים את אחד התאומים ולוקחים אותו אלינו, התאום השני מתעורר, פותח עין תורנית, רואה שאחיו חסר, הדמיון עובד שעות נוספות… הוא חושב מי יודע מה הם עושים שם בלעדיי – חגיגות… בלילה הבא, הוא שוב פותח עין תורנית ושוב רואה שאחיו חסר, ואז בלילה השלישי פתאום גם הוא מתחיל להתעורר בלילות… אל תחששו להרגיע את ה"צרחן" התורן במיטתו. תוך זמן קצר אחיו יתרגל לקולות וזה לא יעיר אותו כלל. הוא יפתח עין תורנית, יראה את אמא טופחת לאחיו על הגב ומרגיעה ויחזור לישון, בידיעה מרגיעה שהוא לא מפסיד שום דבר.
גבולות – יש להציב גבולות לכל אחד בנפרד. אם הגבלתי תאום אחד, אני מגבילה גם את השני. למשל, אם תאום אחד עבר את הגבול ועשה דבר אסור או מסוכן, אני אומרת לו "תומר, מאוד מסוכן מה שעשית. היית עלול להידרס! רון, אמרתי לתומר ואני אומרת גם לך – אסור לרוץ לכביש!" כל ילד צריך לדעת שגם עליו שומרים, שגם הוא חשוב, שגם לו דואגים.
בגיל 3 (השלב הפאלי) מתגברים המאבק והקונפליקט התאומי. המאבק הוא כפול, הן מול ההורה והן מול האח התאום. בשלב זה תפקיד ההורה הוא לאפשר את העימות, תוך כדי הצבה של גבולות וביטחון. אם אמרנו שההגדרה של העצמי עד כה היתה דרך החפצים והצעצועים, עכשיו היא גם דרך החברים. תאומים רואים בחבר רכוש או הישג בלעדי בעולם החברתי החדש שנפתח לפניהם. תהליכי ההשוואה נעשים חריפים יותר בנושא החברתי. למי יש יותר חברים, מי יותר מקובל, מאבקי קואליציה-אופוזיציה, מאבקי קנאה – ניסיונות לגנוב את החבר המוזמן ולהעבירו לצדי. כאשר ההורה רואה שהאח/ות מנסה לגנוב את החבר, עליו לשמור על החוק הקובע שלכל אחד יש חברים משלו. העיקרון המנחה הוא לאפשר הזמנה אישית של חבר, כאשר ההורה מעסיק את התאום השני, או מזמין לו חבר משלו.
מגיל 4 (השלב האדיפלי) מחריף המאבק התאומי על תשומת הלב של ההורים, ומגביר את התחרותיות ואת החרדה. כל גילוי אינטימיות עם של אחד התאומים עם ההורה יוצר תחרותיות. לכן חשוב לומר לכל אחד מהתאומים, שמה שאני עושה עם האחד, אני עושה גם עם השני. המסר הוא – אני מבטיח לך שאין פה קואליציות מאחורי גבך. מעבר לכך, אפשרו ואל תחששו מקצת תחרות. כמובן תוך הצבה של כללים וגבולות ברורים.
זכרו, הקנאה היא טבעית ובריאה. הן הקנאה והן המריבות הן בשירות הנפרדות. כשאני מקנא, זה אומר שאני אחר ועוזר לי לפתח זהות משלי. לכן היו אמפתיים לגילויי הקנאה ותנו להם מקום, שוב – תוך השמת גבולות ברורים.
בסופו של יום, אנו כהורים צריכים ליצור סביבה תומכת לתאומים, כזו שתאפשר נפרדות, אך לא הפרדה שתיצור חסך. עלינו לעזור להם למצוא את האיזון הנכון בין ה"ביחד" ל"לחוד". אם אתם מתקשים לעשות זאת, מומלץ לפנות לייעוץ והדרכה.
פעמים רבות הורים לתאומים מגלים שגם אם הם עושים הכל "נכון", באה הסביבה ו"מקלקלת" להם. איך להתמודד עם השפעות הסביבה – על כך במאמר הבא.
מהי נפרדות פסיכולוגית ולמה היא כל כך חשובה לתאומים
הורים לתאומים – התפקיד המתיש ואינסופי לחנך את הסביבה
