1. "למה אתה עושה את זה? אני לא מצליחה להבין?!"
זה בסדר, גם הוא לא מבין למה. אין טעם לשאול ילדים קטנים למה הם התנהגו בצורה לא נאותה… הם עצמם אינם מודעים למה שמניע אותם לפעול בדרך זו או אחרת, ובוודאי שאינם מסוגלים להסביר את הסיבות האמיתיות להתנהגותם במילים.
עפ"י התיאוריה האדלריאנית הצורך הבסיסי ביותר אצל כל אדם הוא להרגיש שייך. זהו צורך מולד קיומי- הישרדותי, שמלווה אותנו לכל אורך החיים ומניע אותנו לעשייה. אדלר השווה את זה לאוויר לנשימה! אדלר אומר כי אדם חייב איזושהי מידה של תחושת שייכות ויעשה הכל על מנת להשיגה. מכאן שכל התנהגות היא מכוונת מטרה, והמטרה – תמיד חיובית (להרגיש שייך). גם כאשר אני בוחר בדרך לא מוצלחת כדי להשיג את אותה תחושה נכספת.
כמו כן, גם אתם וגם הילד שלכם יודעים, כי השאלה "למה" היא אינה שאלה אמיתית, אלא רק הקדמה לנאום הארוך והמייגע ולהטפת המוסר שעומדת להגיע ממש בעוד רגע… הילד כבר מכיר היטב את הנאום.
2. "בסדר, אני אקנה לך, העיקר שתהיה בשקט"
אם אתם יודעים שאתם לא מסוגלים לעמוד בזה ושבסוף אתם ממילא תוותרו, חסכו לכם את המאבק ואת עוגמת הנפש וותרו כבר מהתחלה!
ברגע שאמרתם לילד "לא" ואחרי התקף הזעם שלו ה"לא" הפך ל"כן" – אמנם קיבלתם שקט תעשייתי (זמני בהחלט) אבל על הדרך, מבלי להרגיש חיזקתם בדיוק את ההתנהגות אותה אתם כל כך רוצים להפסיק. הורים יקרים, ברגע זה לימדתם את הילד שלכם ששווה לו להמשיך לנדנד לכם, לצעוק, לבכות, להשתטח ולעשות סצנות, כי זה עושה את העבודה. הוא יודע שאם הוא יעשה את זה מספיק זמן, מספיק חזק, בסוף הוא יצליח להשיג את מה שהוא רוצה.
3. "קח, אבל בפעם הבאה – תבקש יפה!"
שום סיכוי שבפעם הבאה הוא יבקש יפה. למה לו? ואגב, אני די בטוחה שגם בפעם הבאה הוא יקבל את מבוקשו.
4. "אחרי כל מה שנתתי לך ועשיתי בשבילך, זה מה שמגיע לי? ככה אתה עונה לי?!"
בוודאי שכך הוא עונה! דווקא בגלל כל מה שנתתם ועשיתם בשבילו! יצא לכם לקרוא את סיפור העץ הנדיב לאחרונה?
אחד ממאפייני ההורות המודרנית כיום, לצערי הרב, הוא נתינה ללא גבולות. פינוק חומרי כפיצוי על כך שאנחנו לא נמצאים הרבה שעות בבית, ופינוק במובן של מתן שירותים מיותרים. זו תפיסה הורית שאומרת שהילד במרכז, שאנחנו אחראים על אושרו של הילד ועלינו לתת עדיפות לסיפוק כל צרכיו ורצונותיו – הילד חשוב יותר מהאחרים, גם מההורה. עד כאן, הכל טוב ויפה, אז מה הבעיה?
ילד שהתרגל מגיל צעיר לקבל כל מה שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה וברגע שהוא רוצה את זה, ילד שהתרגל לכך שאנחנו עושים הכל עבורו – מסיק שכך צריך להיות, שהוא מרכז העולם וכל השאר הם נתיניו וצריכים לשרת אותו. אם רק נותנים לי ועושים הכל בשבילי זה סימן שזה מגיע לי, או שזה סימן שאני חסר יכולת ולא מסוגל לעשות את הדברים בכוחות עצמי.
ככה זה כשמגדלים נסיכים. מקבלים ילד שלא יודע לדחות סיפוקים, ולא להשקיע מאמץ כדי להשיג משהו. ילד שמעולם לא התאמן בנתינה, בהתחשבות בזולת, בעשייה. ובעיקר ילד שלא יודע להעריך את כל מה שאתם נותנים לו ומתייחס למשרתים כאל מובן מאליו.
5. "אתה לא רוצה לעזור לי – אין בעיה. גם אני לא אעזור לך כשאתה תבקש ממני"
אין ספק שזאת הרגשה איומה להיות בעמדה נחותה או חלשה, במקום שבו אני באמת זקוק/ה לעזרה מהילד והוא דוחה את בקשתי ואינו משתף פעולה. אלא שאנחנו לא החברים של הילד! אנחנו המבוגר האחראי בבית ויש לנו תפקיד. אין לנו את הפריבילגיה לענות לו באותה שפה!
מתוך חוסר האונים הזה פעמים רבות אנחנו פונים לצעקות, איומים ועונשים – ולפעמים זה עובד. אולם, גם אם בסופו של דבר זה מביא את הילד לבצע את בקשתנו, ככל שזה נמשך, הילד מתחיל לפתח עמידות ומספיק להגיב לאיומים ולצעקות.
כמו כן, בקשת עזרה, כשמה כן היא – בקשה. לא דרישה. אם אתם רוצים שהילד יעשה משהו וסירוב אינו אופציה מבחינתכם, אל תבקשו ממנו, תאמרו לו! אם אתם מבקשים – הסירוב צריך להיות לגיטימי.
6. "אתה מבטיח שלא תעשה את זה שוב?"
ומה אתם מצפים שהוא יגיד, שלא? הרי הוא יודע בדיוק מה הוא צריך להגיד כדי להיחלץ מהמצב הלא נעים הזה… אם המטרה היא למנוע מהתנהגות כזאת לחזור בעתיד, פשוט אל תאפשרו אותה! הסבירו לילד בקצרה מדוע התנהגות כזאת אינה מקובלת עליכם, היו ברורים, נחושים ועקביים והציבו גבול ברור!
למשל, באחד הימים כאשר נכנסתי במפתיע אל חדרם של שני בניי (5.5 ו-4) גיליתי לתדהמתי את בני בכורי יושב לו על החלון (המסורג) בקומה 11! כמובן שמיד שלפתי אותו משם ובאיפוק רב ביקשתי ממנו להתרחק ממני כמה שיותר. הייתי צריכה רגע להסדיר נשימה ולסדר את המחשבות בראש… אני חושבת שדווקא בגלל התגובה המאופקת שלי הוא כל-כך נבהל והבין שעשה דבר חמור במיוחד, ופרץ בבכי היסטרי ואני ניגשתי לנחם ולהרגיע. לאחר מכן ניהלנו שיחה רגועה שבה הבהרתי לו למה לא עושים את זה, מה יכול היה לקרות ואף קרה לילדים שנפלו מהחלון, ועל כך שמה שהם רואים בטלוויזיה זה לא אמיתי… והצבתי גבול מאוד ברור – מאותו היום, הדלת של החדר נשארת פתוחה בכל עת!
7. "לך תגמור לבכות / לכעוס בחדר שלך. תחזור אלינו אחרי שתירגע"
כשאתם אומרים את זה אתם מתכוונים להגיד "ההתנהגות שלך אינה רצויה/מקובלת עליי", אולם, מה שהילד שלכם שומע זה "אתה אהוב ורצוי רק כאשר אתה מתנהג לרוחי", כי הוא אינו עושה את האבחנה בין מי שהוא לבין התנהגותו. היתה לי פעם מרצה שאמרה שבכל בית צריך לתלות על הדלת שלט שאומר "בבית הזה מותר לבכות כמה שרוצים ואיפה שרוצים". זה באמת נשמע נורא טוב בתיאוריה, קבלה ללא תנאי, להכיל, להיות אמפאתיים… אבל מה לעשות, לפעמים אתה כבר לא מסוגל לסבול את היללות… או שהילדים האחרים בדיוק הלכו לישון… או שיש לך אורחים… ובכלל, כשיש 3 קטנטנים בבית, מבחינתי זה לא עובר את מבחן המציאות. שכל אחד יעשה את החשבון לעצמו.
8."אני לא צריך להגיד לך 'תודה' כשאתה מסדר את החדר, גם לי לא אומרים 'תודה' על כל דבר שאני עושה"
מדובר בגישה חינוכית שאינה רואה צורך, ואפילו מתנגדת, לפרגן לילדים בעקבות התנהגויות נאותות שגרתיות. הדבר מצער לנוכח העובדה שרובנו לעולם לא נדע שובע מקבלת שבחים ועידוד על מעשים טובים מאנשים משמעותיים בחיינו.
אחת מהמשימות ההוריות החשובות ביותר, המניבה שינוי כמעט מיידי ביחסים שבין הורה וילד, היא ההכרה ביכולות ובכישרונות של הילד, מתן הד לעשייה שלו ולנחיצות שלו.
במשך היום יש המון דברים שהילדים עושים שמועילים לנו, מבלי שאנחנו שמים לב. אני מדברת על כל הדברים האלה שהילדים עושים בכל מקרה, הדברים שאליהם אנחנו לא שמים לב כי הם ברורים מאליו, כי "ככה זה צריך להיות": כשהם מעסיקים את עצמם, מתארגנים לבד בבוקר/לשינה, עוזרים לאח הקטן להדליק את האור/להוציא משהו מהארון, מפנים את הכלים שלהם מהשולחן…
שימו לב מתי אנחנו מביאים הכי הרבה התייחסות ומלל לילדים – כשהם עושים משהו לא בסדר! אבל כשהם "עושים מה שצריך" אין שום התייחסות. ההתייחסות שלנו היא שמעודדת את הילדים להמשיך באותה התנהגות, ועל כן עלינו לתת התייחסות רבה להתנהגויות החיוביות שאנחנו רוצים לעודד ולהתעלם ולא לתת התייחסות להתנהגויות המפריעות!
9. "למה אתה עושה לי את זה?"
מה שמסתתר מאחורי משפט כזה – זו לא סתם סמנטיקה, זו תפיסה, לפיה הילד עושה לי דווקא. ואז אני כועס, ומגיב כמו במלחמה. אני מציעה לשנות את הפרשנות – הילד לא עושה לך שום דבר! הוא לא עושה את זה נגד ההורה, הוא עושה את זה למען עצמו – כדי לפתח עצמאות וזהות אישית נבדלת מההורים, כדי לקבל מההורים יחס אישי, כדי להשיג תחושת שייכות ועוד. אם נצליח לשנות את הפרשנות שאנחנו נותנים להתנהגות של הילד למשהו חיובי יותר, אז יתפוגג הכעס ואיתו הצורך או הרצון להשיב לילד מלחמה ונוכל להגיב באופן שיתרום ויקדם את הילד ואת היחסים שלנו.
על חשיבותה של תרבות הפנאי בקרב ילדים ומתבגרים
רוצים ילד שאפתן ובטוח בעצמו? הפסיקו לשבח והתחילו לעודד!
