מאז שבני בכורי התחיל ללמוד בביה"ס, מצאתי את עצמי לא פעם עוצרת לנוכח המשימות והמטלות חסרות התוחלת שקיבל (ועדיין מקבל) לבית ושואלת את עצמי, למה זה טוב ואיזה מטרה בדיוק זה משרת? למה לא להתאים את התוכנית הלימודית כך שכל שעות הלימוד והתרגול יהיו מרוכזות בשעות הבוקר, במסגרת החינוכית, תחת פיקוחה והכוונתה של המורה?
אני זוכרת את עצמי כילדה ממהרת להעתיק את שיעורי הבית בהפסקה, רגע לפני שהשיעור מתחיל. בתקופתי ילדים עשו את שיעורי הבית כי המורה אמרה ש"צריך" והם פחדו להיתפס בלי שיעורים. אז, הילדים היו עושים את מה שהמבוגרים היו אומרים להם לעשות, מבלי לשאול שאלות ולדרוש הסברים, והמבוגרים לא הרגישו צורך לנמק ולהסביר את ההיגיון מאחורי הדברים. אבל היום התשובה ש"צריך" כבר אינה מספקת אותי והחלטתי לחקור את הנושא בעצמי בצורה קצת יותר מעמיקה. קראתי מאמרים, קראתי מחקרים והרי מסקנותיי לפניכם:
עשורים של חקירה נכשלו למצוא כל ראיה לכך ששיעורי בית חיוניים או מועילים לתלמידים בבית הספר היסודי. שיעורי בית (אי אלו מול כלום, או יותר מול פחות) אפילו לא מקושרים עם ציונים גבוהים יותר בגילאים הללו. בנוסף, לא מצאתי גם כל קצה ראייה שתתמוך בהנחה המקובלת ששיעורי בית מניבים תועלות לא-אקדמיות לתלמידים בכל גיל. התוצאה היחידה שעלתה במחקרים היא הידלדלות חדוות הלמידה וגישה שלילית יותר מצד התלמידים שמקבלים יותר מטלות. הרי אי אפשר להכריח ילדים לרכוש מיומנויות… מנקודת מבטם של הילדים, שיעורי הבית רק גורמים להם לאבד עניין, ומוציאים להם את החשק ללמוד, לקרוא או לחשוב. הם מתייחסים לזה כאל דבר שצריך לסלק כמה שיותר מהר כדי להתפנות לדברים החשובים והמעניינים באמת – חברים, חוגים, זמן איכות עם המשפחה…
אם כך, למה כולנו עושים משהו שבו הנגד (מריבות וחיכוכים סביב הנושא, לחץ, תסכול, הפסד זמן לפעילויות אחרות, פגיעה בחדוות הלמידה) עולה כל כך על הבעד? סיבה אפשרית אחת היא חוסר רצון לפקפק במנהגים קיימים. סיבה שניה, הלחץ מלמעלה ללמד את הילד כמה שיותר דברים, כמה שיותר מהר, להעלות ציונים, והעיקר שנהיה ראשונים במיצב ונוכל לצעוק ש"אנחנו ביה"ס מספר 1!" והסיבה השלישית ולדעתי היא החזקה מכולן, היא העובדה שרובנו עדיין מאמינים ששיעורי בית מועילים אקדמית (אמונה המבוססת על חוסר ידע וחוסר הבנה בסיסי לגבי למידה) ונותנים לילדים יותר זמן להתמחות בנושא או מיומנות מסוימים – הנחה נוספת המוטעית מיסודה, שכן הכי פחות מתקבל על הדעת שיותר שעות מייצרות תוצאות משופרות כשמעורבים בדבר הבנה ויצירתיות. כי הלמידה תלויה בהבנה ולא בכמות זמן ההוראה. תרגול רב יכול לעזור לחלק מהתלמידים לזכור תשובה טוב יותר, אבל לא להיות יותר טובים, או אפילו מורגלים בחשיבה, כי תרגול לא מפתח משמעויות וחזרה לא יוצרת הבנה.
יתרה מזו, תרגול וחזרה לא עוזרים לאף אחד מאלה שאינם מבינים מה שהם עושים. שיעורי בית כאלה רק גורמים להם להרגיש טיפשים, ולנסות להסתיר מה שהם לא יודעים. באותו זמן, לתלמידים שכבר ביססו את המיומנות הזאת, תרגול נוסף הוא בזבוז זמן מוחלט. כמה אירוני – מצד אחד, יש לנו ילדים שלא צריכים את התרגול, מצד שני, ילדים אחרים שלא יכולים להשתמש בו…
אז מה הפתרון, אתם שואלים? שינוי בתפיסה ובשיטות הלימוד. מה שיוצר משמעות והבנה ומפתח מיומנויות הם עניין, התנסות אישית, למידה חווייתית, סקרנות טבעית וחקירה – עוררו את סקרנותם של הילדים, עודדו אותם לחשוב, לחקור ולגלות את הדברים בעצמם, והכי חשוב – תנו להם ליהנות מהדרך!
אחרי כל האמור לעיל אתם וודאי תוהים מה אני באופן אישי אומרת לילדים שלי… אז אם אתם שואלים האם ילדיי עושים שיעורי בית – התשובה היא כן. למה? כי לצערנו, אלה הן דרישות ביה"ס. זה מה שכולם מסביבם עושים, או לפחות מצופים לעשות, וכי אף הורה, ואני ביניהם, אינו רוצה שילדיו יהיו חריגים או להילחם את מלחמותיו על גבם של ילדיו. ובינתיים אני מנצלת את שיעורי הבית לקדם מטרות אישיות וללמד את ילדיי כלים ושיטות יעילות לארגון וסדר, והתנהלות נכונה עם הזמן – וזה אולי הרווח היחיד שהצלחתי למצוא בזה.
