סביר להניח שההתחצפות אינה הבעיה האמיתית, אלא רק הסימפטום. ואם אנחנו רוצים לטפל בבעיה מהשורש, ראשית עלינו להבין מה מקור הבעיה:
יכול להיות שפינקנו אותו יותר מדי ועכשיו הילד שלנו מתקשה לדחות סיפוקים, להכיל תסכולים ולהתמודד עם קושי?…
יכול להיות דווקא להפך – שיש בבית שלנו עודף שליטה, ויותר מדי איסורים ומגבלות. וכשילד חווה הרבה לחץ, יותר מדי גבולות ודרישות, הורים שכל הזמן קובעים בשבילו ולא נותנים לו לבחור ולהחליט בשום תחום, כשבסוף הפקק עף והלחץ משתחרר, הילד פשוט משפריץ הכל החוצה. שאלו את עצמכם 5 שאלות:
כמה פעמים ביום הילד שלכם שומע את המילה "לא"?
על מה הוא קובע ומחליט לבד?
על מה עוד הוא יכול לקבוע ולהחליט בעצמו?
על מה אתם קובעים ומחליטים בשבילו?
מה אתם יכולים לשחרר ולהעביר לתחום האחריות שלו?
אפשרות נוספת – בדקו את עצמכם, איך אתם מדברים כשאתם רבים, כועסים, מתוסכלים או פגועים? מה הילד שומע ומה הוא רואה? איך הפנים שלכם נראות באותו רגע? באיזה טון אתם מדברים? באיזה מילים אתם משתמשים? שימו לב למה שאתם משדרים בשפת הגוף שלכם. יכול להיות שהילד שלכם פשוט מחקה את מה שהוא רואה בבית? יכול להיות שיש מישהו אחר בבית שמדבר בזלזול וחוסר כבוד, מקטין או משפיל בן בית אחר, ואולי אפילו משתף פעולה עם הילד שמתחצף ויוצר קואליציות כנגד ההורה השני?
יכול להיות שהילד שלכם חווה פגיעה בערך שלו וכשהוא מדבר אליכם בחוצפה הוא מבטא צורך פסיכולוגי עמוק בתחושת שייכות?
יכול להיות, שהילד שלכם שומע את החברים שלו מדברים כך בביה"ס ומביא את זה הביתה. כאן התפקיד שלכם להציב גבולות ולדרוש שידברו אליכם בכבוד. האם אתם יודעים להציב את הגבול? כשהילד שלכם בודק גבולות ומעמיד אתכם במבחן, אתם לא יכולים להרשות לעצמכם להיות אימפולסיביים! אתם חייבים לשים לב לתגובות שלכם, לשמור על קור רוח, ולהיות נמרים (נחושים, מתמידים ורציניים). אחרת, לא תוכלו לעבור את המבחן בהצלחה…
בשורה התחתונה, תהיה הסיבה להתחצפות אשר תהיה, התפקיד שלנו כהורים הוא להוות דוגמא, וללמד את הילד שלנו לדחות סיפוקים, להכיל תסכולים, לנהל רגשות ולדבר בשפה נאותה, גם כשהוא כועס ופגוע.
איך עושים זאת?
קודם כל שמים לב, איך אנחנו מגיבים כשהוא מדבר אלינו בחוצפה:
מה אתם אומרים לעצמכם? הילד שלי לא מחונך? נכשלתי בחינוך? איך יצא לי ילד כזה חצוף? מה זה אומר עליי שהוא מדבר אליי ככה?
מה אתם מרגישים? כועסים, פגועים, נעלבים?
איך אתם מגיבים? האם אתם צועקים, מאבדים שליטה? עונים לו בצורה משפילה / מעליבה / מקטינה / לא מכבדת, אולי מענישים?
התגובה שלכם היא האירוע של הילד
גם הוא עובר את אותו תהליך ממש. כשאתם מדברים אליו ככה, מקטינים, צועקים או מענישים, מה הוא אומר לעצמו? מה הוא מרגיש? ואיך הוא מגיב? הוא מתחיל לדבר יפה, או מקצין את התנהגותו?
אז מה שאנחנו רואים כאן בעצם, שהילד שלנו עושה לנו בדיוק מה שאנחנו עושים לו. וזה לא מפתיע, כי מול כל ילד שאומר "אתה לא קובע עליי" יש תמיד הורה שקובע. מול ילד נאבק יש הורה שנאבק איתו, ומול ילד לא מכבד, יש הורה לא מכבד. אפשר לשים גבול וגם לכבד את הילד.
כשאנחנו כל כך כועסים, ומגיבים בצורה קשה ואימפולסיבית, אנחנו נכנסים ללולאה אינסופית, ובתור המבוגר האחראי בבית, אנחנו אלה שצריכים למצוא את הדרך לצאת משם. כרגע, אנחנו מגיבים בצורה שמלמדת את הילד שלנו לדבר כך… ופוגעים זה בזה בצורה סימטרית.
אז מה התגובה הרצויה כאשר הילד מתחצף?
באותו הרגע פשוט אמרו משפט קצר של אמפתיה "אני מאוד מצטערת שכך אתה מרגיש…" וחזרו על הגבול.
מאוחר יותר, בשוך הסערה, מצאו רגע שקט ורגוע, ושתפו את הילד ברגשותיכם – "אתה יודע, כשאתה קורא לי כך וכך זה מאוד מעליב אותי, פוגע בי, מכעיס אותי…"
תווכו מציאות – "אז אני החלטתי, מאחר ואני לא רוצה להגיב מתוך כעס, ולהגיד דברים שעלולים לפגוע בך ושאצטער עליהם מאוחר יותר, בפעם הבאה שתדבר אליי כך, אני אתרחק ממך ולא אדבר איתך במשך חצי שעה".
כאשר אתם משתפים את הילד ברגשותיכם, מתווכים לילד היכן עובר הגבול, ומצהירים מראש על כוונותיכם, אתם מהווים דוגמא לאיפוק ושליטה ברגשות, עצירה וחשיבה, ומכבדים את הילד. כעת ילדכם יודע למה לצפות ויכול לקחת אחריות על התנהגותו. ועכשיו נשאר רק לפעול בעקביות ורצינות וללא כעס. זוכרים את הנ.מ.ר? היו נחושים, מתמידים ורציניים.
מריבות בין אחים – איך גורמים להם להפסיק
איך להתייחס לקנאה בלידת אח חדש
איך לחלק את תשומת הלב בין הילדים
