לא, זאת לא בדיחה. אני לגמרי רצינית. זה קשה – אני יודעת, ואין ספק שזה לא פשוט לעשות את זה כשיש ADHD ברקע, אבל אל תוותרו על זה, כי גם ילד עם הפרעת קשב צריך להרגיש מועיל ותורם, ולקבל הכרה ביכולותיו ובכישרונותיו, לקבל הד לעשייה שלו ולנחיצות שלו. אחד התפקידים החשובים שלנו כהורים הוא לסייע לילד להשתחרר מרגש הנחיתות, להפוך לאדם בעל יכולות, בעל ערך ועם תפיסה אופטימית של עצמו, על מנת שיוכל להתמודד בהצלחה ומתוך עוצמה פנימית עם משימות החיים. ככל שהילד ישתלב יותר ב"מעגל העבודה" בבית, הוא ירגיש חשוב, משמעותי ונחוץ, או במילים אחרות – הוא ירגיש שייך. הוא ירחיב את תחום האחריות שלו, ויתחיל לראות את עצמו כאדם המסוגל לתת, לעזור, ליצור, לפתור בעיות ולהיות פחות תלוי באחר. אדם עצמאי, שסומך על עצמו ועל יכולותיו.
אז נכון שכשאין לילד שלכם סיפוק מיידי ולא כיף לו הרבה יותר קשה לו להתגייס לביצוע המשימה. ונכון שזה לא מעניין אותו וזה גם דורש ממנו לשמור על סדר מסוים ולילד עם הפרעת קשב זה נורא קשה. וגם כשהילד שלכם כבר הבין מה הוא צריך לעשות, ואפילו בחרתם ביחד את המטלות שהוא יותר מתחבר אליהן – זה עדיין לא הכיף שהוא מחפש. הוא תמיד יעדיף להמשיך לצפות בטלוויזיה, או לשחק במחשב. ובואו לא נשכח גם שיש לו את הקצב שלו, ולפעמים זה לוקח לו המון זמן וזה יהיה הרבה יותר מהר אם אנחנו כבר נעשה את זה בעצמנו. ההורה אומר לו 1000 פעם והילד עונה ש"תכף, עוד מעט" והוא באמת מתכוון לזה! רק שהזמן בורח לו. פתאום משהו אחר מסיח את דעתו ואופס… הוא כבר שכח מהעניין.
אז כאמור, קודם כל חשוב למצוא את המטלה שהכי מתאימה עבורו. ואז אפשר לנסות לעשות אותה קצת יותר כיפית ומעניינת בשבילו, למשל לשיר תוך כדי, לעשות את זה עם מוזיקה ברקע ולרקוד, לקפל כביסה מול הטלוויזיה… לעשות את זה כשעוד מישהו נוכח בחדר, לצאת החוצה עם הכלב.
תשתפו ותתייעצו עם הילד – תמיד עדיף בשיחה אישית של אחד על אחד ולא בשיחה משפחתית, שבה יש הרבה הפרעות והסחות דעת, וקשה לילד להתמקד – מה הוא היה מעדיף לעשות, מה הוא חושב שיהיה לו יותר קל.
אתם יכולים לעשות הסכם לגבי מתי מזכירים ואיך אנחנו מזכירים לו. וצריך למצוא את הטיימינג הנכון לזה. חלק מ-לא להגיד לו את זה מיליון פעם, זה להגיד לו את זה בזמן הנכון ולא בדיוק כשהוא מרותק לתוכנית שהוא הכי אוהב בטלוויזיה.
הרגלים קבועים זה דבר שיכול לעזור. כשלכל אחד יש את המטלות הקבועות שלו זה פחות מבלבל. מצד שני, יש ילדים עם הפרעת קשב שזה נורא ישעמם אותם ודווקא הם יהיו זקוקים לשינוי ולגיוון. אז צריך להקפיד שהדברים יהיו נראים ומוחשיים – שתהיה רשימה מסודרת (עם ילדים צעירים אפשר לשלב ציורים), או שיהיה על המקרר לוח שבועי של מטלות ואנחנו רק נזכיר לילד ללכת למקרר ולבדוק בלוח, התור של מי היום לטייל עם הכלב, או לרוקן את המדיח… אפשר שהטבלה תהיה עם סקוצ'ים ואז הילדים בקלות יכולים להתחלף ביניהם במשימות.
כל אחד ימצא לו את הדרך שלו. מה שחשוב הוא, שיהיו כללים ברורים, ושכל אחד ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות ומתי – זה מאוד עוזר לילדים עם ADHD. מה שעוד חשוב זה להגיד תודה ולתמלל לו במילים במה הוא עזר ואיך זה תרם לנו. כן, כן, אפילו שכך זה צריך להיות. לא לקבל דברים כמובן מאליו. אם אתם רוצים שהוא ימשיך לעשות וישתף פעולה גם בפעם הבאה, הביעו את הערכתכם כלפיו. וכמובן לעודד, לעודד, לעודד! כל הזמן להאיר על המקומות שיש ולא על המקומות שאין. לא לבקר, לא לשפוט ולא לתקן את הילד על ביצוע לקוי או לא שלם. קשה – אני יודעת, אבל אני סומכת עליכם שתצליחו!
