כשאדלר מדבר על חינוך הוא מתייחס הן למערכת המשפחתית והן למערכת החינוך הפורמאלית – מסגרת בתי הספר. אדלר מוצא דמיון רב בין שתי המערכות הללו. לשתיהן מטרות דומות, שתיהן סובלות מבעיות דומות ומתמודדות עם אותם קשיים. אולם, יש ביניהן פער גדול מאוד ביכולת לשיתוף פעולה.
טענתו של אדלר היא שתפקידה של מערכת החינוך הפורמאלית אינו שונה מתפקידה של המשפחה:
- פיתוח תחושת השייכות והקניית הכלים, המאפשרים לילד את היכולת להשתלב בחברה. במערכת המשפחתית מדברים על אווירה משפחתית, המלמדת את הילד להיות תורם, מועיל ומשמעותי, לדעת לתת, אבל גם לדעת לקבל, כי חשוב שגם צרכיי האישיים ימולאו. אולם, מה שקורה הרבה פעמים במשפחה, הוא שההורים מתבייתים על מודל מסוים של ההתנהגות הרצויה מבחינתם, ומנסים ליישר קו בין כל הילדים שינהגו באותו אופן… אין כל כך גמישות לאפשר לכל אחד להיות מי שהוא.
- מימוש עצמי – לראות בילד גם ישות אינדיבידואלית ולא רק חלק מהקהילה. המערכת צריכה לאפשר לכל אחד ואחד לתת ביטוי לייחודיותו. אולם, הפירוש שנתנו ההורים בטעות למושג 'המימוש העצמי' הוא שהילד במרכז והכי חשוב שהילד יהיה "מאושר". כשאדלר מדבר על מימוש עצמי הוא מדבר על היכולת להסתגל.
החינוך במערכת החינוך הפורמאלית מושפע ומשפיע על ערכי החברה המודרנית כולה.
מערכת קביעת הציונים, לדוגמה, נגזרת מהצורך של המשק החופשי בהערכה מוחלטת, סופית וניתנת לכימות, של יכולותיו של העובד ומנטייתו של התלמיד (אותה ספג מהתרבות שסביבו) לרצות אך ורק בהישגיו האישיים. שימת הדגש על ציוני התלמיד, ויצירת מערכת תגמולים וענישה המתבססת על שאיפתו של התלמיד להגדיל את מעמדו היחסי לעומת שאר התלמידים. מבטאת ערכי חברה אינדיבידואליים ותחרותיים.
מרכזיותו של החינוך הפורמאלי עבור החברה האנושית, ותכונותיו השונות, הביא עם השנים לביקורת החינוך הפורמאלי מצד גורמים רבים. מערכות החינוך כיום הן גדולות, המוניות, ממלכתיות, והילדים הולכים בן לאיבוד. בכל כיתה 40 תלמידים, כאשר כל אחד מגיע מאווירה משפחתית אחרת, על בסיס ערכים אחרים וסגנון חיים אחר. האחריות על ייצור האקלים הבית ספרי (המקביל לאווירה המשפחתית במערכת המשפחה) מוטל על המורים. באופן כללי, כל ההורים היו רוצים שביה"ס יהיה מקום ערכי יותר.
- הביקורת העיקרית כנגד היותו של בית ספר "פס ייצור לתלמידים" או "מפעל לציונים", כלומר – כנגד הגישה הפונקציונליסטית עליה הוא מושתת.
- בית הספר הוא מוסד שאינו מתחשב בצורכי הפרט ובייחודיות של כל תלמיד.
- חוסר יעילות השיטה הבית־ספרית בהשגת מטרותיה הפנימיות.
- בית הספר הוא מקום דוגמטי, שמנסה להכניס את כל התלמידים לסד מחשבתי אחד.
כתוצאה מזו האחרונה הוקמו ברחבי הארץ מספר מוסדות חינוך "פתוח". במקומות אלו מושם הדגש, על פיתוח הלמידה העצמית של התלמידים באמצעים שונים, וביטול המבחנים כמדד ליכולתו של התלמיד.
למשל חטיבת הביניים עתידים. שנים רבות לפני שנכתבה אמנה המתארת את הזכויות שיש לכל ילד בעולם, חיבר יאנוש קורצ'ק אמנה המאגדת זכויות יסוד לכל ילד: בין הזכויות – הזכות לאהבה, כבוד ותנאים אופטימאליים לגדול ולהתפתח. הזכות לא להיות נדחף לממש שאיפות עתידיות של אחרים, להיות נאמן לעצמך, לעשות שגיאות, להיכשל, לקבל יחס רציני, לזכות להערכה, לשאוף ולבקש ולשאול. מנהלת בית הספר ורכזת השכבה פועלות על מנת לממש זכויות אלה וברוח זו וברוח גישתו של אדלר חובר ה"אני המאמין" של בית הספר.
תשעה קריטריונים החייבים להתקיים ע"מ לאפשר התפתחות אקלים בית ספרי בריא:
- קיומם ואכיפתם של חוקים וגבולות – דמוקרטיה זה לא אנרכיה! בדמוקרטיה יש מנהיגים (הצוות החינוכי, הנהלת ביה"ס) שיש להם אחריות וסמכות. חובתם להעמיד גבולות וכללי התנהגות ברורים ולאכוף אותם. אין שום תוקף לתקנון ביה"ס אם המורים לא אוכפים אותו. גם בית ספר דמוקרטי הוא מוסד בו אותם כללים, חוקים וגבולות נבנים, אמנם בדרך יותר דמוקרטית אבל, הם ישנם, הם ברורים, ידועים לכל ונאכפים. התלמידים צריכים להבחין בין מה ראוי וצריך לעשות, לבין מה שהם רוצים לעשות – כהבנייה של תפיסה חברתית.
- חופש הבחירה – התלמיד יכול לבחור עם מי להתחבר, עם מי ללכת בהפסקה ומה לעשות בה, הוא יכול לבחור אם הוא רוצה לציית לחוקים ולגבולות, או להפר אותם ולשאת בתוצאות. אחריות המורה ללמד את הילד את הקשר בין בחירה לתוצאה. אם אין אכיפה ולא קורה כלום כשילד "מצפצף" על החוקים, הוא לא לומד לקחת אחריות (זה מקביל להגנת יתר או פינוק במערכת המשפחתית, כאשר הורים לוקחים מהילדים את האפשרות לחוות וללמוד מהתוצאות של מעשיהם ומחפים עליהם). המורה מלמד את הילד לקחת אחריות על בחירותיו, באמצעות הקביעה מראש של מה יהיה הדין מבחינת בית הספר, במידה והתלמיד יבחר להפר את הכללים, ואכיפת הדין.
- כבוד הדדי – הרעיון שלכל אדם הזכות לקבל יחס של כבוד וחובתו לתת כבוד לזולת. במערכת החינוך זה חד צדדי, כי המערכת דורשת שיכבדו אותה (המורים) אולם לא תמיד מתייחסת בכבוד לתלמידים.
- פיתוח עמידות בפני תסכולים – במטרה לפתח את תחושת השייכות והמימוש העצמי, תפקידה של המערכת החינוכית להכין את הילד לחיים האמיתיים. משמעות הדבר היא לאפשר לילד לחוות תסכולים, כאשר הוא משתמש בזכות הבחירה ומחליט לעבור על חוקי ביה"ס.
- גמישות בשינוי עמדות – קבלת הרעיון שישנן דעות שונות ויש מקום לכולן. הדברים פתוחים לדיון וכל אחד מאיתנו צריך להיות מוכן לבדוק את דעותיו ותפיסותיו בתוך הדיון הזה, מבלי לבטל את דעותיהם של האחרים. גם כאשר מדובר במורה ותלמיד. למשל, מורה צריך לשקול לקבל תשובה יצירתית על שאלה במבחן, שהושקעו בה זמן ומחשבה, גם אם היא לא בדיוק מה שהמורה לימדה בכיתה, או הכירה לפני כן. לקבל דרכים שונות להגיע לאותו פתרון. להבין את הרציונל שעומד מאחורי התנהגות מסוימת של תלמיד ולא ישר לתייגו כ"עצלן" או "שקרן".
- קבלה של עמימות ואי וודאות – רעיון הסותר את המושג "פתרון ביה"ס". פתרון ביה"ס זה אומר יש תשובה אחת נכונה לכל שאלה – זו שאנחנו מציגים וזו התשובה היחידה המקובלת. יש רוטינה, יש נוסחה ברורה. אולם, אם רוצים ללמד לפתח את הסובייקטיביות זה אומר שאני, כמורה, צריך ליצור הבנה ולאו דווקא מציאת פתרון. המורה צריך להיות ערוך לקבל גם פתרונות אחרים, ולבסס את סמכותו, לא כבעל השליטה וכמי שיודע הכל ולו כל התשובות. עפ"י הגישה האדלריאנית, ביה"ס טוב הוא זה המעלה דילמות ומייצר חשיבה ולא רובוטיקה. אין פתרונות חד משמעיים.
- סובלנות וקבלת האחר – הרעיון שלכל אדם הזכות להביע את דעותיו ואמונותיו באשר הם, באופן מכובד ותרבותי. הכיתה היא קבוצה הטרוגנית. הילד לא בוחר בה, אף אחד לא שואל אותו עם מי הוא רוצה או לא רוצה להיות בכיתה. כמו בחיים זו עובדה ואין כאן בחירה. שפע הרעיונות והסגנונות הבאים לידי ביטוי בתוך קבוצה שכזאת יכול להיות מתנה חינוכית, אם יודעים לתעל את זה נכון ולייצר אקלים המאפשר לאנשים להכיר בשוני, להיות סובלניים כלפיו ולכבד אותו. במובן הזה דווקא הילדים שלומדים בבתי ספר משולבים יצאו נשכרים, כי זה מדגם של החיים עצמם.
- שיתוף פעולה – הקיצון של תחרותיות. מצד אחד, הרווח באווירה תחרותית הוא שאולי נגיע לציונים והישגים גבוהים יותר ביעד הסופי, אולם המחיר יהיה ביצירת פערים חברתיים. מצד שני, אווירה של שיתוף אמנם תביא ציונים בינוניים, אך תאפשר ליותר תלמידים להיות מעורבים ושותפים לרעיונות ולחוויית הלמידה המשותפת.
- דיאלוג – אף פרמטר של האקלים הבית ספרי לא יכול להיות ממומש בלי קיומו של דיאלוג. הדיאלוג הוא רעיון דמוקרטי, שאני יכול להיות במיעוט, אבל עדיין להרגיש שייך ולהיות חלק מהתהליך ולהביע את דעותיי. אם רוצים שאנשים יהיו שותפים לתהליך, רק דיאלוג יכול לקרב אותם לשם.
