מכירים את זה שאחת האימהות שולחת בקבוצת הווטסאפ הזמנה ליום הולדת, ומיד יורדת עליכם מועקה? אתם מחשבים מסלול מחדש סביב השיחה שצריך לנהל, מרגישים שוב מעיקים, ומגמגמים בניסוחים.
למה כל כך קשה לנו להרים את הטלפון הזה? אנחנו חוששים מדחייה, מפחדים להיתפס כמעיקים, מכבידים, משביתי שמחה… ולא נעים לנו לבקש משהו באירוע פרטי של אחרים. היינו מעדיפים בהרבה שזה יבוא מהם, ונמאס לנו לנהל את השיחות האלה מדי שבוע. אימהות רבות משוכנעות מראש שהצד השני בכלל לא נערך לילד, ואפילו ישמח אם נחסוך מהם ונבריז.
בפועל, בהרבה מקרים זו רק הפרשנות שלנו. הסובייקטיביות שלנו היא מכשול מרכזי בתקשורת – אנחנו נותנים פירושים שונים לאירוע אובייקטיבי זהה. ברגע שמבינים שה"סרטים" שלנו הם רק שלנו, קל יותר לקבל את הרעיון שיתכן שאנחנו טועים, ולפתוח תקשורת נקייה יותר.
מודל אפר"ת: לשנות את הפרשנות ולשנות את התגובה
כדי להבין מה קורה לנו בראש, כדאי להכיר את מודל אפר"ת (אירוע – פירוש – רגש – תגובה).
כשיש אירוע אובייקטיבי במציאות, המוח שלנו מעניק לו פירוש אישי הנשען על ניסיון העבר וסגנון החיים שלנו. בעקבות הפרשנות מתעורר רגש, והרגש הזה מניע אותנו לתגובה. מכאן, שהפרשנות שלנו – ולא האירוע עצמו – היא שמכתיבה את התנהגותנו.
דוגמה מהחיים:
האירוע: פורסמה הזמנה ליום הולדת בכיתה.
הפרשנות של סיגל: "הם לא התקשרו אליי, סימן שלא אכפת להם מיהלי והם מגישים כיבוד שמסכן אותו. שוב אצטרך לאכזב אותו ולהגיד שאי אפשר ללכת".
הרגש: כעס, תסכול ותחושת דחייה.
התגובה של סיגל בטלפון: "היי, לפני שאני מספרת ליהלי על המסיבה, אשמח לדעת אם אנחנו בכלל יכולים להגיע?"
כשסיגל שואלת "אם אנחנו בכלל יכולים להגיע", היא משדרת האשמה סמויה כאילו המארחים לא מתחשבים, ומניחה כברירת מחדל שהילד לא מוזמן. שיח כזה מעורר בצד השני מגננה ורגשות אשם, ופוגע במוטיבציה שלו לשתף פעולה.
אבל מה אם נפרש את האירוע אחרת? המארחים אולי עסוקים בהכנות ופשוט לא חיים את האלרגיה ביומיום שלהם, או אולי תכננו להתקשר אלינו רגע לפני הקניות בסופר. כשנניח מראש שכולם ישמחו לעזור וישמחו שהילד יגיע, ניגש לשיחה בגישה חיובית ונרתום אותם בכיף.
מה חשוב לברר בשיחה עם המארחים?
במקום לשאול "האם מותר לנו לבוא", מנהלים שיחה עניינית וחיובית הממוקדת בבירור הפרטים:
- מיקום האירוע: מוודאים שהמקום עצמו בטוח. ישנם מקומות ( כמו מתחמי קפציות סגורים שאופים בהם פיצות) שמייצרים חשיפה מוגברת באוויר או במגע, ולעיתים נחליט לוותר מראש על האירוע בשל התנאים הפיזיים.
- סוג החטיפים והממתקים: שואלים ישירות על האלרגנים (למשל: "האם מוגשת במבה?"). אם התשובה שלילית, נוקטים בגישה מעצימה: "איזה כיף, תודה! תוכלו בבקשה לשים שתי שקיות סגורות של אפרופו בצד עבורו? הוא פשוט לא אוכל מקערות משותפות".
- כיבוד למבוגרים ואוכל מרכזי: שואלים ספציפית אם מוגשת פיצה, והאם אפשר לסדר שהיא תגיע בסוף הפעילות כדי שהילד יוכל להשתתף בכיף ולחתוך רגע לפני שהמשלוח מגיע. וחשוב מכל – מודים להם מקרב לב על ההתחשבות!
איך מחליטים מה מסכן ועם מה אפשר להתמודד?
ההחלטה אם להגיע או לוותר מושתתת על שיקול דעת משפחתי המורכב משלושה מדדים:
סוג התגובה לאלרגן
אם הילד מגיב באכילה בלבד, הניהול פשוט: מדריכים אותו לא לגעת בשולחן המרכזי ודואגים לו לחטיף מותאם מראש. אם הילד מגיב גם למגע או הרחה, יש לוודא שהאלרגן המרכזי לא נוכח באירוע. מוצרים המסומנים ב"עלול להכיל" אינם מהווים סיכון במגע או הרחה, ולכן אינם סיבה להברזה.
גיל הילד ומרכיב ההשגחה
- פעוטות עד גיל 3: בגילאים אלו הילדים חסרי מודעות ומכניסים הכל לפה. אם הסביבה "מזוהמת" באלרגן, עדיף לוותר על האירוע או לשמור על הילד צמוד אליכם. בגיל זה קל להסיח את דעתם והם אינם מרגישים שהחמיצו דבר.
- ילדים בני 4-6: הילדים כבר מודעים למגבלות ויודעים להיזהר. אם אין סכנה במגע, אין מניעה להגיע תחת השגחתכם.
- מעל גיל 6: בגילאים אלו ההורים כבר פחות נוכחים במסיבות, והיכולת להישאר תלויה בבגרות הילד, במידת נכונות המארחים לקחת אחריות ולתפעל מזרק בעת הצורך, ובזמן התגובה שלכם במקרה של קריאה.
רמת החרדה של הילד
אם הילד יהיה נתון בלחץ גבוה מנוכחות האלרגנים בסביבתו ולא יוכל ליהנות מהחגיגה, הדבר מהווה שיקול מרכזי בהחלטה.
מה אומרים למארחים ולילד כשמחליטים לוותר?
אם החלטתם שהאירוע אינו מתאים, מוסרים למארחים הודעה קצרה ומפרגנת: "תמסרי לעמית המון מזל טוב, יהלי ממש מצטער שהוא לא יכול להגיע הפעם, הוא יביא לו מתנה ביום ראשון בבית הספר".
כשמסבירים את הוויתור לילד, עושים זאת בצורה פשוטה, כנה ונקייה מדרמות: "אני יודעת כמה ציפית ללכת… עמית נורא רצה שתבוא, אבל היה לו קשה לוותר על הפיצה ואנחנו לא יכולים לקחת סיכון. בוא נבחר משהו כיפי שאנחנו נעשה ביחד".
יושבים לידו, מחבקים, נותנים לגיטימציה לרגש וממשיכים הלאה. אין צורך להכפיש את המארחים או לייפות את המציאות. הכלת התסכול מלמדת את הילד לפתח חוסן לקראת הגילאים הבוגרים שבהם לא נהיה לצידו. וכשהרוחות נרגעות, זה הזמן להזכיר לו את כל הפעמים שבהן אנשים כן התחשבו וטרחו למענו.
גם אם הגעתם וגיליתם שחובה לעזוב:
תופסים את המציאות כהזדמנות לצמיחה. מצטערים יחד, מתבאסים, מחבקים, אוספים את העצמנו וממשיכים הלאה.
לפרגן, לפרגן, לפרגן!
כשאנשים מתאמצים ומבצעים התאמות עבור הילד, פרגנו להם בענק – גם אישית וגם בקבוצת הווטסאפ הכיתתית. הראו לכולם כמה אתם מעריכים את המאמץ.
אנשים פחות זוכרים פרטים, אבל הם תמיד זוכרים איך גרמתם להם להרגיש. אם תגרמו למארחים להרגיש טוב לגבי עצמם, הם וגם הורים אחרים ישמחו לעשות את המאמץ הזה שוב בעתיד.
