איך מתאוששים אחרי אירוע טראומתי של תגובה אלרגית קשה? | מיה צור
חרטה ורגשות אשם

איך מתאוששים אחרי אירוע טראומתי של תגובה אלרגית קשה?

חשפנו את הילד בטעות לאלרגן. הילד עשה תגובה קשה. לרגע חשבנו שהסיוט הכי גדול שלנו מתממש ואנחנו מאבדים אותו! ראינו אותו תלוי בין חיים למוות! האשמנו את עצמנו, האשמנו את הסביבה… ועכשיו הדמעות חונקות את הגרון והמחשבות לא מניחות לנו לרגע… איך לא בדקנו? איך איך לא שמרנו? איך הרשינו לעצמנו להסיר ממנו את המבט? איך הילד שלנו יוכל להמשיך לסמוך עלינו אחרי כל מה שקרה? (או איך הוא ימשיך לסמוך על הסבתא / הגננת / הסייעת שלו – מי שנתן לו את האלרגן…) איך נדע שלעולם לא נחווה את הדבר הזה שוב? איך אני אסמוך על עצמי שבפעם הבאה שזה יקרה אני אהיה לידו, אדע לזהות שזאת תגובה אלרגית ואגיב בזמן? איך אסמוך על עצמי שאצליח לתפקד ולא אקפא במקום? אולי זה גדול עלינו כל הסיפור הזה, אולי אנחנו לא בנויים להתמודד עם אחריות כזאת כבדה… היי, תעצרו רגע! תנשמו עמוק…

חבקו את עצמכם ואת הילד ותנו מקום לכל הרגשות שעולים

קודם כל קבלו חיבוק גדול ממני. עברתם אירוע מאוד לא פשוט. מפחיד ומלחיץ בטירוף. משתק ממש… תנו לעצמכם רגע לעכל את מה שקרה, לעבד את כל הרגשות הקשים שזה מעלה… לסלוח לעצמכם. כן, לסלוח! תנו לעצמכם הרבה אמפתיה והרבה חמלה. אתם הרי דואגים לילד ושומרים עליו 24/7. עשיתם את הכי טוב שידעתם באותה נקודת זמן – וגם אם טעיתם, הרי זה לא היה בכוונה… הרי אם היה לכם את הידע והניסיון קודם, וודאי הייתם נוהגים אחרת… וזה רק אנושי לטעות… טעויות קרו ויכולות לקרות לכולנו. מה שחשוב הוא שנלמד מהטעות ונצא מהאירוע מודעים יותר ומחוזקים יותר. אין ספק שעל אותה הטעות אתם כבר לא תחזרו! ואם הזרקתם בעצמכם את האפיפן, אז עכשיו יש לכם גם את הניסיון ואתם יודעים עכשיו שאתם לא חסרי אונים, שבזמן חירום אתם מתפקדים כמו שצריך, אתם יודעים איך לתפעל את המזרק ואתם גם יודעים שאם לא מחכים ומזריקים בזמן – אז המזרק עובד כמו קסם – ואני חושבת שאפשר למצוא בידיעה הזאת הרבה נחמה.

עיבוד רגשי של החוויה – איך ממשיכים מכאן?

איך מתמודדים עם הטראומה הרגשית? בשלב ראשון, פשוט תאפשרו לילד (וגם לכם ההורים) לדבר על מה שקרה, לבטא את כל מגוון הרגשות שעולים, בלי לפחד להגיד בקול את כל מה שאתם חושבים ומרגישים… עם ילדים צעירים מאוד אפשר לתת להם לצייר את מה שהם מרגישים, או להדגים את זה על הבובות והצעצועים שלהם. עם הגדולים יותר פשוט לחבק ולהקשיב, ולתת לזה מקום, ולתת המון אמפתיה ולגיטימציה לכל רגש ולכל אמירה שהם משתפים, קשה ככל שתהיה. אל תדאגו, אתם לא חייבים לדעת לענות על כל דבר שהילד יאמר. מה שהכי חשוב זה לתת לילד את ההרגשה שאפשר ומותר להגיד לכם הכל, מבלי שתיכנסו למגננה, או תיבהלו ותנסו להקטין ו"לבטל" את מה שהם מרגישים והכי חשוב – בלי שתתפרקו.

זכרו, אתם העוגן שלהם בלב הסערה הזאת, ולכן, לפחות מולם, אתם חייבים לשמור על קור רוח ולשדר להם חוסן נפשי ואמון בסביבה (גם אם כרגע קשה לכם לסמוך, אחרת תתפתח חרדה. אם יש אמירות קשות שאינכם יודעים כיצד להתייחס אליהן או להגיב להן, שקפו לילד/ה את מה שהם מרגישים, ממש כמו מראה, פשוט חזרו על המילים שלהם. נכון, קשה להסתיר את הפחד, הבהלה והדאגה שלנו, וזה בסדר לספר להם שגם אנחנו נורא דאגנו, אבל שימו את הדגש על כך שזיהינו נכון את מה שקורה, והמשכנו לתפקד ועשינו את הפעולות הנכונות כדי לעזור להם ולהציל אותם ושאנחנו אף פעם לא חסרי אונים! ותנו להם תחושה של מוגנות וביטחון.

אם יש בזה מן הנחמה, ברוב המקרים ההורים חווים את הטראומה בצורה קשה יותר מהילדים… הילדים ברוב המקרים דווקא מתאוששים מהאירוע בקלות יחסית ורוצים לחזור מיד לשגרה – וזה באמת הדבר הנכון ביותר עבורם.

בכל מקרה, הרבה לפני השלב של הסקת המסקנות האופרטיביות (שבהחלט חשובות ומתבקשות בכל תקרית של אירוע מהסוג הזה), כולכם זקוקים לזמן, כדי לעבד את החוויה הקשה שעברתם. אז תנו לעצמכם את הזמן הזה בנדיבות, תהיו אמפתיים כלפי עצמכם ותנו לעצמכם גם הרבה חמלה.

עידוד – המציאו את הסיפור מחדש כך שיתרום לחיזוק הביטחון של הילד ולבניית אמון מחודש בעולם שמסביבו

הרעיון הוא שאנחנו יכולים לבחור על מה אנחנו רוצים לשים את הדגש ומה אנחנו מאירים, אנחנו מחליטים אילו דברים אנחנו רוצים לשקף וכשמדובר בגיל הרך, אנחנו "מספרי הסיפורים" של הילדים שלנו. אנחנו יוצרים ומשפיעים על הזיכרונות שילכו איתם במהלך השנים. החוויה הרגשית שתישאר להם לאורך זמן מהאירועים השונים בחייהם, ובתוכם גם האירוע הספציפי הזה, היא מה שאנחנו נספר להם עליו.

אז אחרי שנתתם להם מקום לבטא את כל הרגשות, הכעס, הלחץ, הפחד, הכאב, תחושת חוסר האונים והתסכול… והקשבתם בשקט וחיבקתם ונתתם המון אמפתיה – זה הזמן להראות להם את הכוחות שלהם ואת הדברים החיוביים שלקחתם מהאירוע הזה.

קחו את האירוע שקרה, חברו אותו למה שהיה לפני האירוע ומה שהיה אחריו, שלבו אותו בתוך רצף הזמן: למשל, איפה היינו לפני שזה קרה, מה עשינו, מי עוד היה שם, מה חשבנו, מה הרגשנו… איך קרה שנחשפנו לאלרגן, איך הרגשנו באותו הרגע שהבנו שהיתה חשיפה, מה חשבנו, מה עשינו… חזקו אותם על כך שידעו מיד להתריע שמשהו לא בסדר ותיארו בצורה בהירה את מה שהם מרגישים, שידעו לפנות לאדם מבוגר, שהם היו מספיק אחראים לדאוג שיהיה להם איתם את המזרק. ספרו להם כמה שאתם גאים בהם שהם היו כל כך אמיצים והתגברו על הפחד מהזריקה. דברו על ההקלה שהרגישו אחרי הטיפול… מי טיפל ודאג להם… הדגישו שעכשיו כולנו יודעים יותר להיזהר, כדי שטעות כזאת לא תחזור, שגם הסביבה שלהם למדה מה יכול לקרות כשלא מתחשבים/נזהרים ועכשיו אולי ייקחו את זה יותר ברצינות וישמרו עליהם יותר. שעכשיו אנחנו יודעים כמה קל לתפעל את המזרק ושהוא מיד עוזר! שהעזרה הגיעה מהר… וכך עד לשלב שכבר הייתם בבית אחרי שהכל נגמר והכל היה בסדר. בצורה הזאת לילדים יהיה קל יותר לעבד את מה שקרה ויגדל הסיכוי שהאירוע הזה יישאר רק זיכרון רחוק עם מסר חיובי על אומץ וכוחות, תושייה והתגברות ולא רק טראומה. כי כשאנחנו מתפעלים מהילדים, מהגבורה שלהם, מהכוחות ומהיכולות שלהם לשמור על עצמם – אנחנו מעודדים אותם ומסייעים להם להאמין בעצמם וביכולות שלהם.

ניתוח אירוע והסקת המסקנות

למרות שעברנו חוויה מפחידה ומטלטלת, בשלב די מוקדם אין לנו ברירה ואנחנו חייבים לאסוף את עצמנו ולהבין איפה בדיוק היו הכשלים. גם אם אנחנו מעדיפים להדחיק ולא נעים לנו לחשוב ולהתעסק בזה… הפרטים הם חשובים ביותר כדי ללמוד מהמקרה ולמנוע את הפעם הבאה! חשוב שהילד ידע שהוא אלרגי ושזה עניין רציני שאין להקל בו ראש. חשוב שהוא ידע להבא לשאול את השאלות הנכונות וממה הוא צריך להימנע. להיות תמיד צמוד לשני מזרקים, כי המזרק הוא ה"חבר הכי טוב" שלו, הוא מציל אותו במקרה שקרתה טעות! חשוב לדאוג שתהיה תמיד מעטפת הגנה. שהסביבה של הילד בכל מקום שהוא נמצא, תכיר את הנושא ותדע איך להתנהל איתו – איך למנוע חשיפה, איך לזהות את הסימנים הראשונים במקרה של תגובה אלרגית ואיך לתת את העזרה הנחוצה, ותמיד תמיד חייב להיות מבוגר אחראי, שיודע איך לפעול במקרה חירום.

במידה ואתם רואים שהילד/ה לא מצליחים להתגבר על מה שחוו, מפתחים חרדה קיצונית, הימנעות מאוכל או מחברה, ומצויים במצוקה נפשית מתמשכת (הכוונה מעבר לימים הסמוכים לאירוע), זה הזמן לפנות לעזרה מקצועית.

מיה צור, יועצת זוגית ומדריכת הורים לגיל הרך ולמתבגרים. התמחות בהפרעות קשב. התמחות בילדים עם אלרגיות למזון. בעלת תואר B.A. במדעי ההתנהגות.

שתפו את המאמר:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
שיתוף ב email

מאמרים בנושא אלרגיות למזון

הגעתם לסוף :)
הגעתם לסוף :)

בימים אלה ממש, אני שוקדת על פיתוח תכנים חדשים וייחודיים (מוצר דיגיטלי) למשפחות המתמודדות עם ילדים אלרגיים בסכנת חיים, בדגש על הפן הרגשי והפסיכולוגי וההדרכה להורים.
אם ברצונך לקבל ממני הודעה ברגע שהתכנים יהיו מוכנים, כאן המקום להשאיר את המייל והטלפון ואשלח לך בשמחה

תודה על הרשמתך

צריכים הדרכת הורים או ייעוץ זוגי?

השאירו פרטים ואחזור אליכם בהקדם!
תודה על הרשמתך

צריכים הדרכת הורים או ייעוץ זוגי?

השאירו פרטים ואחזור אליכם בהקדם!
תודה על הרשמתך
דילוג לתוכן