לפני שאתם שופכים את כל הכסף על טיפולים פסיכולוגיים, רכיבה טיפולית, תרפיה באומנות, תרפיה בבע"ח ותרפיה בקריסטלים וכדורי בדולח… בואו ננסה להבין רגע מה בדיוק המטרה בכל הטיפולים האלו שאנחנו רצים אליהם.
האם המטרה שלנו בטיפול היא שהמטפל יתקן את הילד ויחזיר לנו אותו משודרג? רגוע יותר, פחות מתפרץ, שהילד ידע להשהות תגובות ולווסת את עצמו? שידע איך לרכוש חברים ולשמר קשרים חברתיים? שיהיה לנו יותר קל איתו בבית ולמורים יהיה יותר קל איתו בכיתה?
אם אלו המטרות שלכם – הטיפול הרגשי הוא ללא ספק הכתובת הלא נכונה.
את מה שאתם מחפשים כנראה שלא תמצאו על ספת הפסיכולוג ולא בשום תרפיה. את מה שאתם מחפשים אפשר להשיג באימון התנהגותי-קוגניטיבי (כמו CBT, COG-FUN), בקבוצות של מיומנויות חברתיות שמותאמות לילדים עם ADHD, בהדרכת הורים מקצועית או בשילוב של אימון והדרכת הורים.
לצערי, אני פוגשת בקליניקה המון הורים שמגיעים אליי מיואשים, אחרי שהילד שלהם כבר עבר אינספור טיפולים: ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת, הוראה מתקנת, רכיבה טיפולית, טיפול בצמחים, טיפול תרופתי וטיפול רגשי ממושך אצל מטפלת מצוינת, שהיה לו חיבור מעולה איתה ושנתיים הוא שיתף פעולה והלך בשמחה, רק ש… בפועל אין שום שינוי בהתנהגות, יש המון כעס ומתח בבית, הילד ממשיך להתפרץ ולהיות אלים, המורים מתלוננים והילדים מתרחקים ממנו בביה"ס, הזוגיות שלהם מתפרקת והם לא מבינים איך יכול להיות שאחרי כל ההשקעה והטיפולים הם עדיין נמצאים בדיוק באותו המצב ומרגישים שאין להם שום כלים?
אז כדי לענות על השאלה הזאת, קודם כל צריך להבין – מה זה טיפול רגשי?
מבחינת החוק ומבחינת האתיקה, "טיפול רגשי" זה שם גנרי מאוד רחב, לכל סוגי הייעוץ, הליווי, הטיפול וההתערבות, אשר משפרים את תחושתו והרגשתו של המטופל. משמע, כל מי שהמציא שיטה – גם אם אין לה שום בסיס תרפוייטי, או ביסוס אקדמי או הכרה ע"י איגוד/גוף כל שהוא ואפילו אם המטפל מעולם לא רכש שום הכשרה בתחום הטיפול או השכלה רשמית – כל זמן שהמטופל יוצא מהטיפול ואומר "הרגשתי השתפרה", הוא יכול לקרוא לעצמו "מטפל רגשי" ולטפל בילד שלכם. גם אם הוא בכלל מורה לשחייה, מדריך קפוארה או מאמן כושר. יחד עם זאת, בדרך כלל, רוב האנשים שמדברים על טיפול רגשי מתכוונים לטיפול פסיכולוגי או לתרפיה כלשהי, וכשמדברים על פסיכותרפיה – מדברים על טיפול בנפש דרך שיח.
כל אדם שילך לטיפול פסיכולוגי, שאדם אחר מקשיב ומכיל ומתייחס אליו שעה בשבוע, ללא כל שיפוטיות ונותן לו מקום ואת מלוא תשומת הלב – אין ספק שזה יעשה לו רק טוב. אבל – זה לא ייתן לו את הכלים והמיומנויות שהוא צריך כדי לשנות את מציאות חייו.
לצערי, קיים פער מאוד גדול בין מה שההורים מצפים להשיג בטיפול (ובצורה שהרופאים והקופות משווקים להם אותו), לבין המטרות האמיתיות ומה שטיפול מהסוג הזה באמת מסוגל להציע לכם.
הבעיה הראשונה היא שמפנים את ההורים לטיפול הרגשי, כשאין שום תוכנית עבודה ברורה ולא נעשה תיאום ציפיות… אף אחד לא ממפה את הקשיים של הילד ומסביר אותם להורים, או מגדיר מטרות ברורות לטיפול – ואם אין יעד ברור – איך נדע להגדיר מהי התקדמות ומהי הצלחה? ומה זה בכלל אומר שיש לילד שלי קושי רגשי? האם זה נובע מדימוי עצמי נמוך? מזה שאין לו חברים? מפרשנות שגויה של המציאות? והאמת, שרוב ההורים לא ממש מבינים מה הילד שלהם עושה שם שנתיים… וגם הילד עצמו לא ממש מבין למה הוא הולך לטיפול הזה וברוב המקרים הוא גם לא היה שותף להחלטה.
הטיפולים הרגשיים הקלאסיים, הם הטיפולים הפסיכולוגיים הדינמיים, אשר יכולים להימשך גם שנים ארוכות. מטרתם – הבנת העולם הפנימי של הילד – שהלא מודע יעלה למודע והילד יפתח יותר מודעות ויבין את עצמו. הטיפול הפסיכולוגי הוא מקום שבו למשך שעה אחת בשבוע הילד מקבל הכרה אמיתית לקשיים ולכל מצוקותיו הרגשיות, בשיח שאינו שיפוטי ומאפשר לו פורקן. הקשר עם המטפל, שהופך להיות דמות משמעותית בחייו, עוזר לילד להרגיש טוב יותר ולקבל את עצמו. כלומר, הטיפול בהגדרתו אינו בא לשנות התנהגות, או לטפל בסימפטום ההתנהגותי והוא גם אינו מתיימר לתת לילד כלים ומיומנויות להתמודדות שתגיע מחר בבוקר, מחוץ לחדר הטיפולים. אם יהיה שינוי התנהגותי, זה יקרה אחרי שנים רבות של טיפול וזה יהיה בונוס – בעקבות השינוי הפנימי העמוק שהילד עבר.
כל זמן שהילד נמצא בטיפול רגשי וההורים נשארים מנותקים מהתהליך, ייווצר פער גדול בין ההורים לילד, שאולי כבר למד את ההפרעה שלו והכיר בצרכים שלו ואפילו למד לקבל את עצמו, הבעיה שההורים לא למדו… וההורות שלהם לא מותאמת לצרכים של הילד. ההורים והילד מדברים שתי שפות שונות ולא מבינים אחד את השני. ההורים לא מכירים את המאפיינים של הפרעת הקשב של הילד שלהם, הם לא מכירים איך הראש של הילד שלהם עובד, איך הוא חושב, איך הוא מפרש דברים וזה מה שגורם למרבית הבעיות וההתנגשויות שלו עם הסביבה ועם המערכת.
נוצר מצב שמצד אחד הילד מקבל את המקום לפרוק ולהרגיש מובן ומקבל מהפסיכולוג מענה למצוקה הרגשית שלו באותו הרגע. מצד שני, הוא ממשיך לייצר כל הזמן עוד ועוד תקריות ומצוקות חדשות ומוסיף לרזומה שלו עוד ועוד כישלונות, אכזבות ותסכולים מכך שהוא אף פעם לא מצליח לעמוד בציפיות, וזה מוריד לו עוד ועוד את הביטחון העצמי ומרסק את הדימוי העצמי ואת האמונה שלו לגבי היכולות שלו – מה שבסופו של דבר מביא לייאוש והימנעות, כי אם אני ממילא תמיד נכשל ומאכזב את כולם ואני בעצמי כבר לא מאמין שיש לי איזה שהוא סיכוי, מה הטעם להתאמץ ולהמשיך לנסות? עדיף לי להימנע.
הפרעת הקשב היא לא בעיה רגשית – היא בעיה אורגנית
הפרעת קשב זו הפרעה נוירולוגית-התפתחותית, מולדת ותורשתית. הקושי הרגשי הוא תוצר לוואי, שהתלבש על הפרעת הקשב, בגלל שלא היו לנו הכלים הנכונים, כדי לכוון וללמד את הילד שיטות ומיומנויות יעילות להתמודדות, כך שיוכל להסביר ולסנגר על עצמו מול המערכת, לצבור חוויות טובות של הצלחה ולנהל את ההפרעה שלו במקום שזו תנהל אותו.
המצוקה הרגשית אינה נובעת מהפרעת הקשב עצמה, אלא מהמפגש של הפרעת הקשב של הילד עם הסביבה הלא מותאמת ועם דרישות המערכת, שאינה רואה את ההפרעה שלו ומתייחסת אליו כאילו אין לו קשיים שהם אובייקטיביים… ואז הציפיות והדרישות הלא מותאמות מביאות לכישלונות חוזרים, המון ביקורת, גערות ונזיפות ובעקבות כך, להתרסקות הדימוי העצמי. לכן גם העזרה, צריכה להיות עזרה לסביבה של הילד ולהוריו. השינוי בבית קורה מהר מאוד כאשר ההורים יודעים מה לעשות. במקרים רבים זה גם יכול לייתר את הצורך בטיפול רגשי לילד. ההתנהגות של הילד היא התוצר של ההתנהלות של ההורים והסביבה.
הפרעת הקשב היא סט של התנהגויות וקשיים, שבלי ללמוד אותם לעומק ולהבין את המאפיינים שלהם, אין לנו סיכוי – כי ההורות לילדים עם הפרעות קשב היא לא הורות אינטואיטיבית, וכל הכלים שעובדים נהדר עם ילדים שאין להם את ההפרעה, לא עובדים כשמדובר בילד שמאובחן עם ADHD.
אם שני ההורים מגוייסים לתהליך, אם ההורים יקבלו הדרכת הורים, ילמדו את השפה, יכירו לעומק את המאפיינים של הפרעת הקשב של ילדיהם ויתחילו להתייחס לילד בהתאם לצרכיו וליכולותיו… אם הילד לא ירגיש כל הזמן שהוא נכשל והוא מאכזב והוא "לא בסדר", אם ההורים ילמדו אותו שיטות, כלים ומיומנויות איך להתגבר ולנהל את הקשיים שלו ויהיה שיתוף פעולה של המערכת וכל הגורמים שמטפלים בילד –הילד לא יחווה שום קושי רגשי, ואפילו יפתח תחושת מסוגלות, ערך עצמי חיובי ואמונה חזקה ביכולותיו!
לסיכום, אין ילד שלא רוצה להצליח, לעמוד בציפיות ולהרגיש אהוב, משמעותי וחשוב להוריו… ואין ילד שלא רוצה שההורים שלו יתגאו בו! המפתח להצלחה נמצא אצל ההורים, שלמדו את ההפרעה ומוכשרים לעבודה עם הילד – והם אלה שצריכים להוביל את התהליך. ברגע שההורים מבינים מה הילד שלהם צריך ומה הם צריכים לשנות, השינוי יהיה מהיר יותר מכל טיפול פסיכולוגי/רגשי. ההשפעה של ההורה על הילד שלו לעולם תהיה גדולה יותר מהשפעתו של כל מטפל חיצוני, טוב ככל שיהיה.
אם יש לנו את הזמן ויש לנו את היכולת הכלכלית לתהליך ארוך ויקר – טיפול רגשי אף פעם לא מזיק, אבל זה גם לא באמת נותן לילד את מה שהוא צריך מבחינת כלים ומיומנויות ולכן לא יביא לתוצאות שאתם מחפשים. כדי שייווצר שינוי אמיתי, לא מספיק להיות עם הילד במקום של הקושי הרגשי שכבר נוצר… צריך ללמוד איך להתאים את ההורות לילד ואיך להקנות לו כלים פרקטיים שיעזרו לו ולסביבה להתמודד עם הקשיים שהוא חווה – ואת זה עושים בהדרכת הורים עם מי שהתמחה ספציפית בהפרעות קשב, באימון התנהגותי קוגניטיבי (CBT / COG-FUN) או בקבוצות של מיומנויות חברתיות שמותאמות לילדים עם ADHD. שום טיפול תרופתי או רגשי לא יעבדו, בלי ההבנה והעבודה של ההורים בבית.
איך מעודדים ילד עם ADHD לקחת חלק פעיל במטלות הבית
איך מעודדים ילד עם ADHD לקחת חלק פעיל במטלות הבית
קשב וריכוז – איך לפרוץ את מעגל הכישלון
כיצד לעזור לילדי קשב וריכוז לפתח כישורים חברתיים
