אדלר מדבר על 3 מעגלים המשיקים זה לזה: מעגל העבודה, מעגל החברה ומעגל המשפחה. בכל אחד מהמעגלים אדם לומד על עצמו ומפתח פן נוסף באישיותו. במעברים ממעגל למעגל, האדם מביא איתו את המסקנות שהסיק ואת מה שלמד במעגלים האחרים, מבחינה הישרדותית, פסיכולוגית וחברתית (יכולת הסתגלות, הכרת הנורמות, מסקנות על איך מתנהל העולם ואיך מסתדרים בו, איך עושים דברים). למשל, אנחנו מביאים לתוך הזוגיות שלנו את תפיסות העולם שלנו, את ההרגלים ואת הערכים שעליהם גדלנו, את תנאי השייכות שלנו, את החברים שלנו וכו'. ז"א שבכל מעגל יש מהכל, ויש השפעה הדדית בין המעגלים.
אדלר אומר, אדם צריך להשאיר חותם, איזו שהיא מורשת לבאים אחריו. כל אדם יכול להסתכל על התרומה שהוא נותן בכל אחד מהמעגלים. איזה יכולת יש לו להשפיע במעגל הזה, לתרום ולהועיל לחברה.
שלושת משימות החיים (עבודה, חברה וזוגיות) מתפתחות ונלמדות דרך המודל של יחסי הורים וילדים בתוך המשפחה. כל משימות החיים דורשות הסתגלות, זיקה חברתית, שיתוף פעולה עם החברה, אומץ להתמודד עם אתגרים ומכשולים, ותחושת מסוגלות ויכולת. כאשר אדם לא מתפקד באחד המעגלים (למשל אדם שלא הצליח לבנות לו זוגיות במהלך החיים, אדם שלא הצליח להשתלב בחברה, אדם שלא מצליח להתמיד בשום מקום עבודה, או לא השתלב בכלל במעגל העבודה) כל המימוש העצמי שלו נפגע.
משימת העבודה
משימת העבודה היא טריטוריה פגיעה ביותר. אנשים מאוד רגישים בכל מה שקשור לקיום שלהם. חלק גדול מהחרדות מגיעות מהתחום הזה: תחושה של חוסר מימוש, דימוי עצמי נמוך, ייאוש, חרדה, תסכול, לחץ ותחרותיות מיד מתורגמים לירידה בתפוקה של האדם ויכולים להגיע עד ליציאה ממעגל העבודה. אצל ילדים זה יכול לבוא לידי ביטוי בנשירה ממערכת הלימודים – ילדים שנפלטים מקבוצת השווים שלהם. אדם שנפלט ממעגל העבודה חווה תחושות אלה בעוצמה מוגברת.
עפ"י אדלר, אדם שיש לו תחושה חברתית טובה, עם יכולת להשקיע ולשתף פעולה, הוא אדם שיוכל להשקיע את עצמו וליהנות ממשימת העבודה. גם מהחלק של העבודה וגם מהחלק של הפנאי.
משימת החברה
חיי היומיום מחייבים מגע עם בני אדם, ויש דינאמיקות שונות שמתפתחות בין אנשים במקומות שונים. יש צורך לשכלל את הדינאמיקות הללו, לפתח וללמוד אותן. הילד לומד את המשימה החברתית מגיל אפס ומיישם את מה שהוא לומד ברגע שהוא נכנס למסגרת חברתית כלשהי. למעשה, אחת המטרות לשמן אנחנו שולחים את ילדינו לביה"ס, היא למידת כישורים חברתיים. ילד שנכנס לגן או לביה"ס לומד קודים ותהליכים חברתיים. הוא לומד כיצד נוצרות ומתפרקות חברויות. הוא לומד על עצמו, למי ולמה הוא מתחבר, מה הוא מקבל מזה, איך להתמודד עם קונפליקטים ועימותים – ובקיצור, כל מה שאדם צריך לדעת על מנת לנהל חיי חברה בריאים.
אדלר האמין שמי שמכיר בחשיבות הקהילה, טיפוחה וההשקעה ברעיונותיה, מקדם את החברה מעצם היותו שם, ולא רק בדברים הגדולים, אלא גם בסולידיות ובהשקעה באחר: אחד על אחד, לעזור ולסייע, להרגיש טוב, להרגיש שייך לחברה. לחיות בגישה שלפעמים טובת הכלל קודמת לשלי. זה יכול להתבטא בדברים הכי פשוטים: שמירה על הניקיון, למרות שקל ונוח לי יותר לזרוק על הרצפה מאשר ללכת עד לפח. הקפדה על מיחזור האשפה. חיסכון במים. נהיגה אדיבה בכביש. תרומה והתנדבות בקהילה. אנשים שמזדהים עם רעיון ומוכנים לקדם אותו – למשל הפגנות לטובת כלל החברה.
זה ההבדל בין give to give לבין give to get. כשאני נותן רק לשם הנתינה, אני מקבל חזרה. כשאני נותן בשביל לקבל תמורה (נתינה על תנאי) – אני לא משיג דבר.
בתוך החברה יש מקום גם לאנשים המכירים בחשיבות הקהילה והנתינה וגם לאלו שאומרים "אני לא צריך אף אחד" – אנשים אגוצנטריים, המרוכזים בחיפוש הערך העצמי שלהם, בפיתוח עצמי, אנשים שפחות אכפת להם מהאחרים ומההשפעה שיש להם עליהם. אנשים אלה יבליטו את העשייה שלהם ולא יעבדו בשיתוף פעולה עם אחרים. הם לא יאצילו סמכויות, ולא יסמכו על אחרים. הם יהיו עסוקים תמיד בלבדל את עצמם מהחברה, להראות לעצמם ולכולם כמה הם אחרים ושונים, יחידים ומיוחדים, בעלי רעיונות יוצאי דופן… בסופו של יום הם לא אנשים שתורמים לחברה, אבל החברה צריכה להיות מסוגלת להכיל גם אותם, כי כל אדם באשר הוא – הוא חלק מהחברה.
עפ"י אדלר משימת החברה, היא המשימה שאמורה להיות השוויונית ביותר (שוויון ערך). לצערנו, זו עדיין אוטופיה (דבר שאנו שואפים אליו). במציאות שאנו חיים כיום, אין באמת שוויון ערך: אנשים שופטים ומתייחסים לאחרים לפי המקצוע שלהם, ולפי סממנים חיצוניים כמו איפה הם גרים, באיזה אוטו הם נוהגים, איך הם לבושים, עם מי ואיפה הם מסתובבים, כמה פעמים בשנה הם טסים לחו"ל וכמה נכסים וכסף יש להם…
משימת האינטימיות
הקשר הזוגי הוא קשר אקסקלוסיבי, עם אפיונים מאוד ייחודיים מבחינת ההשקעה, המחויבות, הנאמנות והמכוונות לתוך הקשר. אדלר עסק הרבה מאוד בגברים ונשים. הוא דיבר על האהבה במובן הרחב של המילה: אהבה שאמורה ליצור התייחדות, שמטרתה הקמת משפחה והולדת צאצאים – הדורות הבאים וההמשכיות של שם המשפחה. אדלר אומר, האהבה, כמו כל שאר הרגשות, גם היא רגש בשירות המטרה. כל הנושא של הזוגיות, אין בו שום דבר שקשור למשיכה מינית והורמונים – פרומונים, אלא זו בחירה מטרתית לכל דבר. בחירה שנועדה לשרת את המטרה שלנו ולמלא צורך מסוים.
"תיאורית ההשלמה" – לפי תיאוריה זו אנחנו לא מחפשים בני זוג הדומים לנו, אלא כאלה שמשלימים אותנו בהיותם מנוגדים לנו. אנשים אשר תכונותיהם אינן טבועות בנו, או שהם אוהבים ומטיבים לעשות דברים שאנו לא אוהבים או מיטיבים לעשות.
מצד אחד אנחנו מחפשים בעולם מישהו שונה מאיתנו כדי שתהיה השלמה. מצד שני, כדי שהמערכת תוכל להחזיק מעמד, חייבים למצוא את הדומה. כאשר אנחנו בשלב ההתאהבות אנחנו בהתמזגות מוחלטת, אין שם אגו בכלל… ככל שהמערכת הזוגית מתפתחת, מופיע האגו, ואנחנו יותר ויותר מסתכלים על ההבדלים בינינו, במקום שנסתכל על הדומה – על המטרות והערכים המשותפים לנו.
כשבודקים את הקונפליקטים במערכת הזוגית רואים שכולם יושבים על תחרותיות והעדר שוויון ערך. דוגמא לחוסר שוויון ערך בזוגיות: בכל פעם שהילדים חולים האישה נשארת איתם בבית ונעדרת מעבודתה. הנטל לא מתחלק שווה בשווה, כי הבעל מרוויח פי שלוש מהאישה. אולם, גם אם האישה תיעדר כל כך הרבה מהעבודה יפטרו אותה. גם היא נהנית ואוהבת את עבודתה, ורוצה לשמור עליה… ביחסים שוויוניים זה לא מובן מאליו שהאישה נשארת בבית והוא הולך לעבוד, כי העבודה שלה והסיפוק שלה חשובים באותה המידה כמו שלו, גם אם היא מרוויחה פחות כסף. הבעיה נוצרת כשאנו מנסים לכמת את האחר ומתייחסים לערך הכספי שלו במקום למהות שלו.
המריבה היא לא באמת על דרך החינוך של הילדים, או על מה שאתה עשית / אמרת לי או אני עשיתי / אמרתי לך, אלא על הפגיעה בתחושת הערך שלנו – כל אחד מנסה להוכיח מי כאן שולט, מי החזק, מי המחליט ומי הקובע… מי מנהל את העניינים והמילה של מי תאמר אחרונה.
המערכת הזוגית-משפחתית היא מערכת דינאמית המשתנה כל הזמן (נולדים ילדים, הילדים מתבגרים ועוזבים את הקן, פיטורים או פרישה מהעבודה, טיפול בהורים מזדקנים או חולים הגוזל הרבה זמן ואנרגיות וכו'). הבעיות בזוגיות מתחילות כאשר הצרכים של אחד מבני הזוג או של שניהם משתנים, ולבן הזוג אין את היכולת למלא ולספק את הצורך החדש שנוצר. או כאשר המצב משתנה ובני הזוג לא עושים את ההתאמות הדרושות. נסיבות שמשתנות יכולות לשנות מערכת יחסים שלמה. אבל, אם יש לנו רצון טוב, יכולת קבלה (היכולת לראות את בן הזוג כפי שהוא ולקבל את זה) ואומץ לב, גם כשיתקיימו שינויים בתוך התא המשפחתי, בני המשפחה יעשו צעדים לקראת ויתאימו את עצמם למצב החדש. כדי שזוגיות תצליח, כל אחד חייב לעבוד על עצמו. אומץ לב זה לצאת מהמקום של ההבדל ושל החוסר, ולהיות מכוונן ומוכן לראות את המשותף. לוותר על המקום של האגו. לקבל את עצמך ואת בן זוגך כפי שאתם. לנהל מערכת יחסים המושתתת על כבוד הדדי ושיתוף, ולא להיות עסוקים כל הזמן בחיפוש הערך העצמי שלנו, על חשבון בן הזוג.
