הילד מתעקש ולא מוותר? הוא לא מוכן לקבל את המילה "לא"? במאמר זה אני מסבירה איך מטפלים בבעיה ולמה כדאי להתחיל כמה שיותר מוקדם.
אתם חייבים להגיע לפגישה חשובה בקומה ה- 57 בבניין משרדים. המדרגות הן לא אופציה. לרשותכם עומדות שתי מעליות. על מעלית אחת תלוי שלט "המעלית אינה עובדת". איש חביב שממתין יחד אתכם משתף אתכם כי כאשר מזמינים את המעלית השנייה, אמנם ברוב הפעמים היא לא מגיבה, אבל פעם בכמה זמן זה עובד. מה תעשו? על איזה מעלית תלחצו?
סביר להניח שאיש מביניכם לא בחר במעלית המקולקלת. הרי אם היא אף פעם לא מגיעה, אז מה הטעם ללחוץ? לעומת זאת, אם אני חייב לעלות לקומה 57 אין לי ברירה, אלא להמשיך ללחוץ ולחכות שהמעלית השנייה תגיע…
וזה בדיוק מה שהילד שלכם עושה! זה לא "אופי" והוא לא נולד עקשן… עקשנותו היא התנהגות נרכשת, שאתם לימדתם אותו – בכל פעם שויתרתם או חזרתם בכם מדרישתכם, בשל אי שיתוף פעולה, או התנגדות מצידו, במקום להציב גבולות ולהיות עקביים באכיפתם. כל זמן שהילד שלכם יודע שאם הוא ימשיך ללחוץ מספיק זמן, אז יש סיכוי שהמעלית תגיע – הוא ימשיך ללחוץ וללחוץ וללחוץ…
אם יש משהו שכמעט כל הורה יודע לדקלם זה ש"חייבים להיות עקביים". הקושי הוא בביצוע. עקביות פירושה שההורה צריך להתמיד, לעמוד על דרישתו החינוכית ולא לוותר, בכל פעם שהנסיבות חוזרות על עצמן ומצדיקות זאת. גם כשהילד מתעקש, גם כשהוא מנדנד, גם כשהוא בוכה ומשתולל ומביך אותנו ליד האורחים, וכן – גם כשהוא משתטח על הרצפה במקום ציבורי…
העקביות, משמעה תחושה של ביטחון ושליטה בתוך עולם לא ברור, מרובה באי וודאויות. עבור הפעוט העולם הוא עניין מורכב במקרה הטוב, וכאוטי במקרה הפחות טוב. הכול חדש ולא מוכר וחוקי המשחק אינם נהירים לו. הפעוט הסקרן צמא לחקור ומנסה להבין את תעלומת העולם סביבו: כיצד הוא מתנהל, מה מותר ומה אסור ומי מחליט על כך. לצד הצורך החזק הזה לחקור ולהבין סדרי עולם, מסתתר צורך עז לא פחות בביטחון, אותם משרים הידוע והמוכר. ביטחון זה נובע מהיכולת לצפות מראש את העומד להתרחש. דוגמה בסיסית ביותר לכך בחיי הפעוט היא סדר יום קבוע פחות או יותר, החוזר על עצמו. ככל שדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב, כך הם הופכים להיות הרגל, משהו שאין לגביו שאלות, או צורך בבירור. ההרגל הופך להיות מופנם ורבים מההרגלים הללו מבוצעים בהמשך על ידי הילד באופן כמעט אוטומטי. על כן העקביות משתלמת – היא נוחה ומקלה על ההורים. אך לא רק על ההורים. העקביות מורידה גם מהילד נטל כבד ומיותר של התעסקות בבדיקת גבולות, כי כשההורה עקבי הילד מראש יודע למה לצפות.
אמינותו וסמכותו של אדם נקבעת על פי יכולת האחר להאמין בו ולסמוך עליו. שאלו את עצמכם, האם הניסיון של ילדיכם עד כה לימד אותם שאפשר לסמוך ולבטוח בכם? האם הילד יודע שמילה של ההורה – זו מילה? עד כמה עמדתם על דעתכם בעבר, כשדרשתם דבר מה, אסרתם איסור כלשהו, או סירבתם לגחמותיו של הילד, ולא שיניתם אותה למרות כל הלחצים שהילד הפעיל?
עקביות ואמינות כדאי להתחיל וליצור כבר מהרגע הראשון. בתחילת הדרך עקביות תיווצר על ידי בניית סדר יום קבוע, מספר נקודות אחיזה או "עוגנים" קבועים לאורך היום: כמו סדרי הארוחות, זמני השינה, שעת האמבטיה ושעת ההשכבה. כשתינוק מגיע לגיל זחילה זה הגיל בו הוא מתחיל לשמוע איסורים: "לא לגעת", "אסור"… אולם, אם נגיד לתינוק שאסור לגעת, אבל נמשיך לשבת על הספה ולא נעשה דבר כדי למנוע ממנו את הנגיעה – אנו פוגעים באמינות שלנו ומחלישים את סמכותנו בעיני התינוק. עד מהרה הפעוט יפסיק להתרגש ממה שאנחנו אומרים וימשיך במעשיו על אף האיסורים. לעומת זאת, אם בכל פעם שאנו אומרים דבר מה, נדאג שזה אכן יקרה – למשל נאמר לילד "אסור לגעת" ומיד נרחיק אותו מהאובייקט. אז ניתפס בעיני הילד כדמות סמכותית ואמינה, מישהו שאפשר לסמוך עליו שמה שהוא אומר אכן יתרחש.
אף פעם לא מאוחר להתחיל!
גם אם ילדיכם לא הורגלו לרמת אמינות ועקביות. גם אם הם רגילים שאתם אומרים, מזהירים ומאיימים ואז לא עומדים במילתכם, ומאפשרים להם להשיג את מבוקשם. גם אם לא עשיתם את זה עד עכשיו, אף פעם לא מאוחר! זה רק אומר שתצטרכו לעבוד קצת יותר קשה מאחרים וזה עשוי לקחת זמן עד שתראו את התוצאות…
מהיום אתם המעלית המקולקלת. המילה שלכם חקוקה בסלע… אם אמרתם משהו, לא משנה מה – אתם הולכים עם זה עד הסוף! אל תאיימו אם אתם יודעים שלא תעמדו בזה. אל תגידו "לא" אם אתם יודעים שבסוף תוותרו ותתנו. הילד משתטח בקניון – אתם חוזרים מיד הביתה. אחרי מספר פעמים שתקפידו להתנהל באופן עקבי ואמין, הילדים שלכם יתחילו להבין את כללי המשחק החדשים ויפנימו את השינוי.
