תגידו, שאלתם את עצמכם פעם למה ילדים מכינים שיעורי בית?
פשוט – כי חייבים. כי המורה בביה"ס אמרה שצריך. "צריך" להכין שיעורים בשביל לקבל ציון יותר גבוה, בשביל לקבל את הערכת המורה, לקבל תחושת הישג, בשביל להיות כמו כולם, כולנו רוצים להיות בסדר – אנחנו עושים את זה כי זאת הנורמה. זה מה שמניע את הילדים לעשות שיעורים.
אם הם לא יעשו – יהיה להם ציון נמוך. ההורים יכעסו עליהם, המורה תנזוף בהם לפני כולם, הם יהיו חריגים בכיתה. אבל כשמדובר בילד עם הפרעת קשב, הבעיה היא שבבית יש דברים הרבה יותר מעניינים מהשיעורים – יש טלוויזיה, מחשב, משחקים, חברים, חוגים… וכל המניעים שדיברנו עליהם קודם, רלוונטיים רק מחר בביה"ס (אם בכלל, כי יש מורות שלא בודקות), אבל את השיעורים צריך לעשות עכשיו, בבית. התוצאה ההגיונית היא רחוקה וכאן בדיוק הקושי. אין רצף בין המעשה לבין התוצאה החיובית המתקבלת מאוחר יותר. פער הזמנים הוא גדול וילדים עם הפרעת קשב צריכים סיפוק מיידי.
רוב הילדים ללא הפרעת קשב, מסוגלים לדחות סיפוקים ו"לסבול עכשיו" כדי להרוויח את התוצאות בעתיד. בשבילם זה בסדר שהגמול (ההצלחה, תחושת ההישג וההערכה) יגיע מאוחר יותר. לילדים עם הפרעת קשב קשה לזכור את הגמול המאוחר. וכאן אתם נכנסים לתמונה. והתפקיד שלכם הוא מאוד מורכב:
- ההורים צריכים להוות עבור הילד את השוטר הפנימי במוח, זה שרדום אצלו, זה שאמור להגיד לו מה לעשות ומתי לעשות. כי השוטר הפנימי שלו ישן ואין מי שיגיד לו "טלוויזיה, אחרי השיעורים", "חברים, אחרי שתתכונן למבחן".
- ההורה חייב להיות מקור לעידוד – "אני סומכת עליך שאתה יכול להכין שיעורים, למרות שלא בא לך…" – המסר הוא: אני מבינה אותך שלא בא לך, אבל אני מאמינה שאתה מסוגל. "הנה, נשארו לך רק שתי שאלות, אני בטוחה שאתה יכול לסיים אותן ברבע שעה!".
- ההורה כל הזמן צריך להזכיר לילד את הגמול, כי הגמול הרחוק לא מספיק. לילדים עם הפרעת קשב, מחר זה עתיד מאוד רחוק – הם צריכים גמול מיידי. "ברגע שתסיים תוכל ללכת לחברים / להדליק טלוויזיה / לשחק במחשב".לילד עם הפרעת קשב צריך כל הזמן להזכיר את המטרה, ומה צריך לעשות כדי להשיג את המטרה הזאת: "אני יודעת שזה קשה, אבל אתה רצית להתקבל למגמה של… אתה זוכר? ובשביל זה צריך עכשיו לעשות כך וכך". הוא זקוק למוטיבציה חיצונית, שתעזור לו לבנות את המוטיבציה הפנימית, והתפקיד שלכם הוא להיות הפיגומים שמחוץ לבניין. אתם צריכים להבין שאצל ילדים עם הפרעת קשב, השוטר הקטן במוח גדל מאוד מאוד לאט. אם נגיד לילד עם הפרעת קשב, שאנחנו סומכים עליו ונצא מהחדר, זה לא מספיק. הגמול אינו צריך להיות גמול חומרי. גמול יכול להיות האפשרות לעשות משהו שהוא אוהב ורוצה. וזה גם לא מספיק שנגיד לו את זה רק פעם אחת – ילד עם הפרעת קשב, צריך לחזור ולהגיד לו את זה כל יום מחדש.
- הילדים הצעירים יותר צריכים שההורה יהיה נוכח איתם באותו חדר. לפחות בהתחלה, עד שיעשו את המעבר בין המשחק לשיעורים. קשה להם להסתגל למעברים. קשה להם להיזכר במוטיבציה. ההורה יושב שם על תקן השוטר הפנימי או הפיגום. זה לא פינוק ולא חסות יתר – עם ילדים עם הפרעת קשב זהו צורך אמיתי. אתם לא חייבים לעזור, אתם לא צריכים לתת שירותים מיותרים, אתם אפילו יכולים לשבת שם ולענות למיילים בסמארטפון שלכם, העיקר שאתם יושבים שם. וכמובן, להיות עם יד עם הדופק ולראות מתי אפשר לשחרר ולקום. מדי תקופה תעשו ניסיון, תלכו ל- 5-10 דקות לעשות משהו ותחזרו. אם הילד המשיך לעשות שיעורים: "כל הכבוד! אני רואה שהצלחת להמשיך גם בלעדיי", ואם הוא הוסח, סימן שעזבנו מוקדם מדי. ברגע שיש מוטיבציה חיצונית ועובדים נכון – המוטיבציה הפנימית מתחילה להיבנות. זה לא בא במקום המוטיבציה הפנימית.
- לפעמים אין ברירה אלא לבנות טבלה. אבל אם אתם משתמשים בטבלאות, שימו לב שהטבלה תתאים ליכולות של הילד, כך שתאפשר לו חוויה של מסוגלות, התקדמות והצלחה. דוגמא לא טובה: אם תכין חודש שיעורים נקנה לך אופניים… דוגמא טובה: כל יום שתכין שיעורים נסמן וי או נדביק סמיילי בטבלה, ובסופ"ש אם יהיו לך 5 סימונים (מותר פספוס אחד) תוכל לבחור באיזה מסעדה נאכל / לאן נטייל / משחק שנשחק ביחד… זהו סוג של גמול מיידי, שמאפשר לילד לראות את הדברים מול העיניים, וגם מצטבר, כך שזה יכול לדרבן להמשיך – "לא חבל? חסר לך רק עוד שני סמיילים". זה מראה לילד את ההתקדמות שלו, מדגיש את המסוגלות, והנה תכף אתה כבר תוכל לבחור… הגמול החיצוני הוא פיגום שבא לעזור לנו לבנות את הבניין, ובשלב מסוים אנחנו מורידים את הפיגומים. זה רק כדי לעשות לילד את החיבור בין הכנת השיעורים לתוצאה החיובית – בהתחלה לפרס, אם אין ברירה, עד שילמד את הקשר הזה. תסכול הוא דבר מצמיח, בתנאי שהוא במידה שהילד יכול להכיל. אם עשיתם טבלה שאין לי סיכוי למלא, או אם יש לי עשרה עמודים של שיעורים, אז אני מוותר מראש ולא מתחיל בכלל, כי זה ייקח לי שבוע…
- אפשרות נוספת היא לתכנן את זה כך שהילד יכין את כל השיעורים תחת השפעת הריטלין (למי שלוקח) ולא אחרי שפגה ההשפעה. זה לא שהילד לא יכול ללמוד או להכין שיעורים בלי הכדור, זה רק אומר שיהיה לו יותר קשה לעשות את זה. הוא יצטרך להתאמץ יותר וזה ייקח לו יותר זמן.
לסיכום, התהליך הוא כזה:
- מתחילים בעידוד – "אני סומכת עליך שאתה יכול…"
- לא עובד – עם הגדולים יותר ממשיכים לחיבור בין המעשה לתוצאה. אנחנו מזכירים לילד את המטרה ומה הוא צריך לעשות כדי להשיג את המטרה הזאת: "אני יודעת שזה קשה לך, אבל אתה זוכר שאמרת לי שאתה רוצה להתקבל למגמה של… בשביל זה צריך לעשות כך וכך". עם הצעירים יותר, לפעמים נוכחות ההורה מספיקה כדי לעשות את המוטיבציה או למנוע הסחות. צריך שוטר שישב שם. תלוי בילד. חלק צריכים רק בהתחלה, חלק צריכים שישבו לידם לאורך כל זמן הכנת השיעורים, לחלק מספיק רק שיהיו נוכחים באותו חלל.
- לא עובד – עוברים לגמול מיידי. אפשר טבלה. שימו לב, נושא הטבלאות והפרסים נכון אך ורק לילדים עם ADHD.
כשמדובר בהפרעה שהיא אורגנית, הגנטיקה לא ניתנת לשינוי ואי אפשר "לתקן" את הילד… אבל אפשר "לתקן" את היחס של הסביבה אליו, ואת ההתנהגות החינוכית של ההורים, בתקווה זה יפחית משמעותית את התדירות והעוצמה של ההתנהגות המפריעה. גם ביה"ס יכול לעשות את ההתאמות הדרושות, כדי שרמת התפקוד של הילד תעלה ולא תהיה פגיעה בדימוי העצמי שלו. כשהסביבה תומכת, ואתם לוקחים את המקום של העידוד ולא שוכחים לראות ולציין את הילד במקומות שבהם הוא כן מצליח להתאפק, לעשות מה שצריך ולשמור על הכללים, אז כל האווירה בבית משתנה.
איך מעודדים ילד עם ADHD לקחת חלק פעיל במטלות הבית
קשב וריכוז – איך לפרוץ את מעגל הכישלון
כיצד לעזור לילדי קשב וריכוז לפתח כישורים חברתיים
