למה הוא לא מסדר את החדר? על הקשר בין הפרעת קשב לבלגן | מיה צור
Depositphotos_71066231_s-2019

למה הוא לא מסדר את החדר? על הקשר בין הפרעת קשב לבלגן

למה הוא לא מסדר את החדר?

כי זה לא כיף, ואין שם שום גמול מיידי.

כי צריך לזכור את סדר הפעולות.

כי יש המון מסיחים בדרך, שבלתי אפשרי להתעלם מהם.

כי דרושה כאן התייחסות לפרטים וזה נורא קשה, משעמם ומעייף… 

בגלל כל הסיבות האלה, הילד בעל הפרעת הקשב תמיד יעדיף לדחות את סידור הילקוט לאחר כך… שלא לדבר על סידור החדר! וזה לא בגלל שהוא לא רוצה לסדר, וכשהוא אומר לכם שהוא עוד מעט יעשה את זה, הוא באמת מתכוון לזה… אלא שבינתיים, קורה משהו אחר שמושך את תשומת לבו והוא כבר מזמן שכח… 

ואז הוא שוכח את המחברת / העבודה, והוא שוכח להביא את הכסף והאישור לטיול, והוא שוכח שהבטיח לחבר'ה שהוא יביא היום את הכדור כדי שיוכלו לשחק כדורגל בהפסקה…  ואז הוא חוטף על הראש, מהמורה, מהחברים, מההורים… והדימוי העצמי שלו שוב מתרסק על הרצפה. וכשמדובר במשהו שקורה בתדירות גבוהה, יש לזה השפעה משמעותית על ההערכה העצמית של הילד. הציונים יורדים. התפקוד בביה"ס יורד, והוא נכנס למעגל של חוויות מייאשות. יש פגיעה בתחושת המסוגלות שלו, ואז הוא אומר לעצמו "בשביל מה בכלל להתאמץ, ממילא אני לא יכול". כשההורים לא מבינים את זה, הם כל הזמן חופרים ומהר מאוד זה הופך למאבקי כוח ואווירה לא נעימה בבית.

אז בואו ניקח לדוגמא את סידור הילקוט וננסה להבין מה צריך בשביל להצליח במשימה? 

  1. להיות מסוגלים להעלות את זה לראש סדר העדיפויות שלנו ולזכור לעשות את זה.
  2. להקשיב לדיבור הפנימי הזה שאומר לנו שצריך לעשות את זה עכשיו, אחרי שמסיימים לעשות שיעורים, ושאם לא נארגן את התיק עכשיו, מחר נשכח דברים שיהיו חסרים לנו בכיתה. 
  3. איזה סוג של בלם, של שליטה עצמית ודחיית סיפוקים – כי בדרך לסידור התיק יש המון דברים מעניינים והסחות דעת, ואופס… מי בכלל זוכר שהייתי בדרך, או אפילו באמצע סידור הילקוט?
  4. להתייחס לכל הפרטים הקטנים – מה צריך להביא בכל מקצוע, מה הדברים הקבועים שתמיד צריכים להיות בתיק, מה צריך להיות בקלמר, מה אמרו להביא לשבוע הבא?…

וכשכל אלה לא עובדים כמו שצריך, קשה מאוד לילד לארגן את התיק. לילד עם הפרעות קשב קשה מאוד לעשות סדר עדיפויות וקשה לו לזכור מה צריך לעשות, וקשה לו לזכור מה צריך להביא. והשוטר הפנימי שלו, זה שאחראי להוציא את הדברים אל הפועל ולהגיד "עכשיו צריך לעשות, כי אם לא יהיו לזה תוצאות", נרדם במשמרת, והבלם – לא עובד. אין שליטה עצמית ואין דחיית סיפוקים. להפך. ילדים עם הפרעות קשב מוסחים בקלות ונמשכים לחידושים, לריגושים, לכל דבר שיספק להם גמול מיידי.

אז כשאמא מסדרת את הילקוט עבור הילד שאין לו הפרעה – זה פינוק, במובן של שירותים מיותרים. אבל במקרה של הילד עם הפרעת הקשב, זה לא פינוק, וזה לא שירותים מיותרים. זה שירותים הכרחיים. כי זה לא שהוא לא מסדר את התיק כי לא בא לו או שהוא עושה לכם דווקא… הוא לא מסדר כי יש לו הפרעה נוירולוגית שמקשה עליו לעשות זאת. כשאנחנו מבקשים מהילד לעשות משהו שהוא לא מסוגל, ונכנסים איתו למאבקי כוח סביב העניין, אנחנו רק יוצאים יותר מתוסכלים, ועל הדרך, בלי לשים לב, אנחנו גם פוגעים בתחושת הערך שלו, בתחושת המסוגלות ובתפקוד. 

המטרה שלנו היא להפוך את החוויה המייאשת שלו לתחושת מסוגלות והצלחה!

אנחנו רוצים להחליף את מאבקי הכוח, באווירה משפחתית נעימה ותקשורת טובה, כזו המאפשרת צמיחה, גדילה והתפתחות. נשמע לכם מופרך? אני טוענת שזה אפשרי.

אז איך עושים את זה?

  • הפרעת קשב גורמת הרבה פעמים לעיכוב התפתחותי של בין 2-4 שנים, בעיקר בתחום הרגשי ובתחום של לקיחת אחריות. אז ראשית, מבינים שעד כיתה ד' בערך, סידור התיק לא אומר לילד שלכם שום דבר. הוא אינו מסוגל להבין את הרציונל שעומד מאחורי זה. אז בגילאים האלה, זה בסדר גמור אם פשוט תסדרו לו את התיק, בלי לדרוש את זה ממנו. ככל שמתקדמים בגיל, אחת לכמה זמן, כדאי לבדוק עם הילד האם כבר יש יכולת. איך בודקים? פשוט מאוד. אומרים: "היום נסדר ביחד את התיק. בוא תסתכל רגע במערכת, מה יש לך מחר בשעה הראשונה? מה צריך לקחת? תבדוק רגע ברשימה…". אם הילד לא מצליח – נמשיך לסדר את התיק בלעדיו. אבל אם הוא כן מצליח, זה הזמן להתחיל לשלב אותו בסידור התיק, ולאמן אותו בהדרגה איך לעשות את זה. (התיק הוא כמובן רק דוגמא).
  • הופכים את סידור התיק למשימה משותפת – אנחנו ביחד מסדרים את התיק, אנחנו ביחד מסדרים את החדר. זה כבר לא הוא לבד, כי אנחנו מבינים שלבד זה יותר מדי בשבילו.
  • בשלב הבא מנהלים שיחה (דיאלוג אמיתי), שבה אנחנו מתייעצים עם הילד, וקובעים ביחד, מתי הזמן הכי טוב לסדר את החדר / הילקוט. העיתוי שנבחר הוא משמעותי, כי זו צריכה להיות חוויה נעימה. לא כשהילד עייף מדי, לא כשאנחנו לחוצים בזמן…
  • מכינים רשימה מסודרת ומדויקת של כל מה שצריך להביא בכל מקצוע. שזה יהיה ברור לילד, וגם יהיה לו מול העיניים כשאנחנו מסדרים.
  • ההורה עושה את הדברים ביחד עם הילד, תוך כדי המללה של מה שהוא עושה. כשעושים את זה יחד איתו, לאט לאט הוא לומד לעשות את זה בעצמו.
  • בהדרגה ההורה נותן לילד משימות בתוך הפעילות המשותפת. אם מסדרים ביחד את החדר: "אני אסדר את הקלפים ואתה את הלגו… אתה תסדר בינתיים את זה… ואני תכף חוזרת".
  • ההורה שואל את הילד שאלות מכוונות. "יש פתק מהמורה? יש משהו מיוחד שאמרו להביא מחר?". אם מסדרים איתו ביחד את החדר, אפשר להתייעץ: "מה כדאי לעשות קודם? מה אח"כ? סיימנו עם זה ומה עכשיו?" 
  • אם האחים מתלוננים על השירותים המיוחדים שהוא מקבל והם לא – לתווך להם את המציאות. להסביר שלו יש קושי וכרגע הוא עדיין לומד איך לעשות את זה ולכן הוא מקבל את העזרה שהוא זקוק לה. 
  • בסיום, ההורה אומר לילד "עכשיו סיימת לסדר את החדר / לארגן את התיק למחר". זה הוא סיים! לא ההורה. אתם רוצים שחווית המסוגלות תהיה שלו.

ההורה כל הזמן בודק איפה הילד נמצא מבחינת ההתפתחות שלו. כשההורה מרגיש שהילד מסוגל לעשות את זה בעצמו, הוא משחרר. ואם הילד מתקשה – אז תעזרו לו. אין טעם להתעקש.

מיה צור, יועצת זוגית ומדריכת הורים לגיל הרך ולמתבגרים. התמחות בהפרעות קשב. התמחות בילדים עם אלרגיות למזון. בעלת תואר B.A. במדעי ההתנהגות.

שתפו את המאמר:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
שיתוף ב email

מאמרים בנושא הפרעות קשב

הגעתם לסוף :)
הגעתם לסוף :)

הרשמו לרשימת התפוצה שלי - הפרעות קשב וריכוז

אל תפספסו מאמרים וטיפים שיגיעו אליכם ישירות למייל!
תודה על הרשמתך

צריכים הדרכת הורים או ייעוץ זוגי?

השאירו פרטים ואחזור אליכם בהקדם!
תודה על הרשמתך

צריכים הדרכת הורים או ייעוץ זוגי?

השאירו פרטים ואחזור אליכם בהקדם!
תודה על הרשמתך
דילוג לתוכן