חשוב שנבין שהבלגן בחדר מפריע רק לנו (כי אנחנו מפרשים את זה כחוסר התחשבות, זלזול, נכשלנו כהורים כי לא הצלחנו להעביר להם את הערך הזה), אבל להם זה לא מפריע, ולא נוכל להכריח אותם או לכפות עליהם לסדר.
אז אנחנו יכולים להמשיך לריב על זה, להתעמת איתם, להטיל כל מיני סנקציות ולקלקל את היחסים – השאלה אם אנחנו רוצים ללכת לשם והאם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר.
או שאולי נעדיף לוותר באופן זמני על החשיבות של הערך שלנו, כדי להרוויח את היחסים עם הילד ולהחזיר מעט שלווה לבית.
לסיכום, אפשר לנסות לבקש שיסדרו וינקו את החדר שלהם פעם בשבוע… אבל אם הם מסרבים – תצטרכו להחליט אחד מהשניים:
או שאתם משאירים את זה ככה ומחליטים שאתם מניחים לנושא הזה ונותנים לילד לשאת בתוצאות (אולי אחרי תקופה מסוימת יהיה לו מאוד לא נעים להזמין חברים/ות הביתה, אולי יהיו לו בחדר ריח לא נעים או ג'וקים ונמלים, אולי יגמרו לו הבגדים הנקיים ולא יהיה לו מה ללבוש…). או שאתם מחליטים שמאחר והעניין מפריע רק לכם, אתם מבקשים מהילדים רשות להיכנס לחדר שלהם פעם בכמה ימים ולסדר בעצמכם – ואם החלטתם לסדר להם, בבקשה לא להתלונן על זה יותר!
במידה ובחרתם באפשרות הראשונה (שאתם משחררים ומפסיקים לריב איתם על זה) יידעו את הילדים על כך שאתם לא מתכוונים לריב על הנושא הזה יותר, כי היחסים שלכם איתם חשובים לכם יותר מאשר הסדר. והציבו גבול: בגדים מלוכלכים שלא יהיו בתוך ארגז / מכונת הכביסה לא יכובסו (הם מוזמנים בשמחה לכבס את הבגדים שלהם בעצמם). באזורים ציבוריים כמו המטבח והסלון, הם מתבקשים לכבד את שאר יושבי הבית ולשמור על סדר. וכשאתם מבקשים עזרה בבית והילד מסרב כי 'לא בא לו', מותר לכם להגיב על זה ולענות ש'לפעמים עושים גם דברים שלא מתחשק. גם אני עושה הרבה דברים שלא בא לי!'
