כאשר "הגוזלים" מסרבים לעזוב את הקן | מיה צור
Depositphotos_91247840_s-2019

כאשר "הגוזלים" מסרבים לעזוב את הקן

הם חיים כמו נסיכים, ברמת חיים גבוהה, מבזבזים כספים על חשבון הברון (ההורים). הם מרשים לעצמם מותרות שלפעמים אפילו ההורים לא מרשים לעצמם, הם לא משתתפים במטלות הבית, הם חושבים שהכל מגיע להם. הם לא עובדים, לא חוסכים, לא חושבים צעד אחד קדימה. הם לא לוקחים על עצמם, ולא עומדים בשום מחויבות או התחייבות. הם לא מוכנים לעבוד קשה, ובצדק! למה לעבוד קשה אם כל מה שאני רוצה אני מקבל בחינם? מתי שאני רק רוצה, אני יכול לבקש (או פשוט לקחת) מההורים. הגישה הכללית שלהם לחיים – למה לי להתאמץ ולהיות מוטרד? אז הם יושבים אצל ההורים ומחכים שיגיע בן/בת הזוג שיושיע אותם ויוציא אותם מהבית. למעשה, הם מחפשים בן/בת זוג שיחליפו את ההורים, שיממנו, שידאגו, שיטפלו ויפנקו אותם, ויהיו מאושרים פשוט מעצם קיומם, מבלי שאלה ידרשו לעשות דבר. 

מה שמצער הוא שהמפונקים "חיים בסרט" – הם באמת לא מבינים מה לא בסדר בתמונה הזאת. הם אומרים משפטים כמו "אני לא מבין למה אתם אומרים לי לצאת לחיים האמיתיים – אלה החיים האמיתיים!", ויש להם תפיסת עולם מעוותת: "כסף מגיע למי שרוצה אותו, ולא למי שרודף אחריו… אתה רוצה משהו וזה פשוט קורה!". המפונקים רוצים לעשות רק מה שהם רוצים, רק מה שהם אוהבים, להישאר ילדים ולא להתבגר – וההורים, הם אלה שהופכים את זה לאפשרי עבורם.  וככל שהזמן עובר, וככל שמחכים יותר, זה נעשה יותר מפחיד ויותר קשה, עד שזה נראה כמעט בלתי אפשרי – לצאת מהבית ולעמוד על רגליך בכוחות עצמך.

להורים בסה"כ יש כוונות טובות. זה קורה להם מרוב אהבה. הוא רק רוצים לתת ולתת, ושלילד שלהם יהיה הכל, שיהיה לו טוב, שהוא יהיה מאושר! שלא יהיה לו קשה, שלא יהיה מתוסכל… הם לא לוקחים בחשבון שבנתינה חסרת הגבולות הזו הם למעשה גורמים לו נזק של ממש, ולא מאפשרים לו לצמוח, לגדול ולהתפתח, ולפתח את הכישורים והמיומנויות הדרושים לו על מנת להתמודד בהצלחה עם משימות החיים. והם לא לוקחים בחשבון שהם לא יהיו כאן לנצח כדי לדאוג לו, לשרת אותו ולכלכל אותו… ומה יקרה ביום שההורים לא יוכלו לתת יותר? מה יקרה אם יום אחד חלילה הם יצטרכו שהילד יטפל בהם?

אז עם כל הכוונות הטובות, המחדל הגדול של ההורים, הוא שהם (במודע, או שלא מודע) ממשיכים להתייחס אל הילד שלהם כאל ילד קטן וחסר אונים. הם עושים עבורו את כל המשימות הכי פשוטות של חיי היומיום, דברים שבגילו הוא בהחלט מסוגל לעשות בעצמו. הם מסדרים לו את החדר, מחליפים סדינים, מרוקנים לו את הפח, קונים לו את האוכל שהוא אוהב, מבשלים לו ומגישים לו את האוכל, מכבסים לו, מגהצים לו, מקפלים לו ושמים לו בארון… חוץ מלהלביש אותו ולקלח הם פשוט עושים עבורו הכל. ובכך, בלי להתכוון, מעבירים לו את המסר שהוא לא מסוגל לעשות את הדברים בעצמו.

הורים יקרים, מה שאתם לא מבינים, זה שאם לא תאפשרו לילדים שלכם להתנסות ולעשות את הדברים בעצמם, מתי ואיך הם ילמדו לעשות את כל הדברים האלה, שכל אדם בוגר נאלץ לעשות בכל יום? איך הם ילמדו לקום לבד בבוקר ולצאת לעבודה, להתנהל בצורה יעילה ואחראית עם הזמן, להתנהל בצורה נכונה מבחינה כלכלית, לשלם חשבונות בזמן ואולי גם לחסוך קצת. להתחייב למקום עבודה ולהתמיד בו. לעשות קניות, לבשל, לשטוף כלים, לכבס, לגהץ, לסדר ולנקות את הבית… שלא לדבר על לגדל ילדים בעצמם – או במילים אחרות להיות אדם בוגר, עצמאי ואחראי. 

הבעיה היא שאתם כבר התרגלתם שכל חייכם סובבים סביב הילד. ככה זה כבר שנים, ולכן אתם אולי חשים שבלעדיו אין לכם ערך ומשמעות. אתם כבר לא יודעים איך לחיות בלעדיו. ואם לומר את האמת, אתם די חוששים מהרגע הזה, שהילד שלכם יפרוש כנפיים ויעוף מהקן, כי אז מי יזדקק לכם? ומה תעשו עם החלל העצום הזה שיוותר אחרי לכתו? במה תמלאו אותו? 

ואם זה לא מספיק, אז החבר'ה האלה גם דואגים להגיד לכם משפטים כמו "מה את רוצה לזרוק אותי לרחוב? את לא אוהבת אותי יותר? אני נטל עליכם?". אפשר להגיד שאם יש מיומנות אחת שהם כן רכשו, ואפילו רכשו היטב, זו המיומנות איך לפתח רגשות אשמה אצל הוריהם.  ומה הפלא שההורים מפחדים שאם הם לא יתנו לילד את מה שהוא רוצה, או חלילה יבקשו ממנו לצאת מהבית, הוא יכעס עליהם וינתק את הקשרים איתם? והאמת, שמאחר ואף פעם לא נתתם לו את הכלים להתמודד עם החיים האמיתיים שם בחוץ, אתם גם לא ממש מאמינים שהוא יצליח לשרוד בלעדיכם.

בסופו של דבר, תמיד מגיע השלב, שזה כבר מתחיל להיות באמת לא נוח, וזה כבר לא כיף להורים. ואז ההורים מתחילים להתלונן, על חוסר הכבוד שהילדים מפגינים כלפיהם ועל חוסר ההתחשבות – לפעמים החברים של הילד מתנחלים אצלכם בבית, ופוגעים בפרטיות שלכם, לעיתים הם יושבים אצלכם בסלון – משתלטים על הטלוויזיה, או על המקרר במטבח בשעות לא שעות, ולכם אין שום אמירה בנושא… לפעמים בן/בת הזוג של הילד הופכים להיות דיירי משנה קבועים אצלכם בבית… ויש גם את הנושא של הסירוב להשתתף במטלות הבית ולתרום את חלקם, וחוסר ההערכה של הילד כלפי ההורים שעושים בשבילו כל כך הרבה. תבינו, מבחינת הילדים, אם אמא, כמו חדרנית טובה בבית מלון, ממשיכה לספק להם את כל השירותים, ובנוסף היא גם מממנת (היא ואבא) את כל הבילויים, המותרות והקניות שלהם, סימן שזה מגיע להם וכך צריך להיות! ההורים בסה"כ עושים את מה שהם צריכים ואמורים לעשות כהורים – כך היה תמיד. למה שזה ישתנה פתאום? למה פתאום מצפים ממנו שיגיד על זה תודה? מבחינת הילדים זה מובן מאליו שהם צריכים לקבל מההורים את כל השירותים הללו וכשאלה לא ניתנים להם (חלילה) הם כועסים על כך! 

אז מצד אחד, ההורים נורא רוצים שהילדים כבר יעמדו ברשות עצמם, יקימו משפחה, לכאורה הם לא מצליחים להבין מה מונע מהילד שלהם לקום, לצאת מהבית ולהתחיל לבנות את חייו. מצד שני, כל זמן שההורים ממשיכים לתת ללא גבול ולא דורשים דבר, אין לילדים שום סיבה לעזוב ולהתחיל להתמודד עם דרישות המציאות, או לחשוב שבכלל הגיע הזמן לכך. המפתח לחופש אם כן, נמצא בידיהם של ההורים.

מיה צור, יועצת זוגית ומדריכת הורים לגיל הרך ולמתבגרים. התמחות בהפרעות קשב. התמחות בילדים עם אלרגיות למזון. בעלת תואר B.A. במדעי ההתנהגות.

שתפו את המאמר:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
שיתוף ב email

מאמרים בנושא הדרכת הורים למתבגרים

הגעתם לסוף :)
הגעתם לסוף :)

הרשמו לרשימת התפוצה שלי - הורים למתבגרים

אל תפספסו מאמרים וטיפים שיגיעו אליכם ישירות למייל!
תודה על הרשמתך

צריכים הדרכת הורים או ייעוץ זוגי?

השאירו פרטים ואחזור אליכם בהקדם!
תודה על הרשמתך

צריכים הדרכת הורים או ייעוץ זוגי?

השאירו פרטים ואחזור אליכם בהקדם!
תודה על הרשמתך
דילוג לתוכן